למה בראש השנה שחל בשבת לא תוקעים בשופר, ומה זה אומר על לימוד הלכה מהבית | ראש השנה תשפ״ז

שבת בבוקר, א׳ בתשרי. סיימתם מוסף, בית הכנסת מלא, וכולם מתיישבים. והשופר נשאר בתיק.

הבן שלך מרים אליך את הראש: ״אבא, למה לא תוקעים היום?״ ״כי זה שבת.״ ״אז מה? בשבת אסור לתקוע בשופר?״ ואתה שומע את עצמך אומר: ״כנראה שכן.״

את המילה הזאת, ״כנראה״, אתה אומר לא מעט. על שאלה בהכשר, על משהו שהתערבב בכיור, על שאלה של הילדים בשולחן שבת. אתה יודע מה מותר ומה אסור, אבל למה, ומאיזה מקום זה בא, יש מי שיודע בשבילך.

בראש השנה תשפ״ז זה יקרה בפועל. א׳ בתשרי חל בשבת, וביום הראשון של ראש השנה לא יישמע שופר באף בית כנסת. ביום השני כן. וזאת אחת ההלכות המפתיעות שיש, כי הסיבה שלה איננה מה שנדמה.

התקיעה איננה מלאכה, היא חכמה

המשנה במסכת ראש השנה (כ״ט ע״ב) קובעת: ״יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תּוֹקְעִין, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה״.

והגמרא שם עוצרת על הדבר המוזר. תקיעת שופר בראש השנה היא מצווה מן התורה, ולא רק זה, אלא שהתקיעה איננה מלאכה כלל. כך למדו בבית מדרשו של שמואל מן הפסוק ״כל מלאכת עבודה לא תעשו״:

עצור רגע על ההגדרה הזאת. התקיעה איננה עבודה שעושים, היא חכמה. ידיעה. מי שיודע לתקוע מוציא קול, ומי שאינו יודע מוציא רעש.

הכל חייבין, ואין הכל בקיאין

אז מדוע באמת אין תוקעים? רבא אומר שמן התורה מותר לגמרי, וחכמים הם שגזרו. וזה נוסח הגזירה:

שים לב לשני חצאי המשפט הראשון, כי כל ההלכה תלויה במרחק שביניהם. הכל חייבין. הידיעה, לא.

החיוב מחולק שווה בשווה בין כל יהודי באשר הוא. הידיעה מחולקת אחרת לגמרי, ובפער הזה חכמים ראו בעיה. הם לא אמרו ״מי שאינו יודע ילך אל מי שיודע, וזה בסדר״. הם הניחו שהוא אכן יקום וילך, בדיוק כמו שאדם עושה כשחסרה לו ידיעה, ושבדרך הוא עלול לשאת את השופר ארבע אמות ברשות הרבים. והם העדיפו שכל ישראל לא ישמעו שופר.

הרמב״ם מביא את זה להלכה (הלכות שופר ב׳, ו׳), ומסיים דווקא בסיבה: ״שֶׁהַכֹּל חַיָּבִים בִּתְקִיעָה וְאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין לִתְקֹעַ״. וכך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים תקפ״ח, ה׳): ״יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר״.

רבה לא בא ללמד מוסר. הוא תיאר מציאות, ובנה עליה גזירה. אבל המציאות שהוא תיאר עומדת בעינה, ואפשר לראות אותה בכל בית בשבת בבוקר: היד שמושטת אל הטלפון, כדי לשאול את מי שיודע.

לימוד הלכה איננו הכשרה לתפקיד

אבל הגמרא לא חילקה את העולם לרבנים ולשאר. היא פתחה ב״הכל חייבין״, המשיכה ב״ואין הכל בקיאין״, ומהמרחק בין שתי השורות עשתה בעיה. לא הסדר עבודה, בעיה.

אם החיוב שלך זהה לשל כל אחד, גם הידיעה שהחיוב הזה דורש היא שלך. לימוד הלכה איננו הכשרה לתפקיד. הוא ההוראות של מה שאתה ממילא מחויב בו.

וכך בנויים לימודי רבנות מהבית במכון יגדיל תורה, גם למי שלא מתכוון להיבחן וגם למי שכן: סימן אחד תחום, שיעור מוקלט קצר שפותח אותו, חוברת שמסודרת לפי סדר הלימוד, וחזרה קצרה למחרת. הלכות שבת, ברכות, איסור והיתר, אחד אחרי השני, בכל מקום ובכל זמן. אתה לא הופך לבקי בחודש, אבל הפער מתחיל להיסגר, וזה מרגיש אחרת כבר בשבוע הראשון.

בפעם הבאה שתישאל שאלה בשולחן, אתה לא תמהר אל הטלפון. תדע מאיזה סימן זה בא, מה נחלקו בו, ומה נפסק. זה כל ההבדל בין לשער לבין לדעת.

מכון יגדיל תורה, לימודי הלכה ורבנות מהבית

מכון יגדיל תורה מלווה בעלי בתים עובדים בלימוד הלכה מסודר מהבית. אותה שיטה משמשת גם את מי שמכוון למבחני רבנות ולסמיכה לרבנות, וגם את מי שרוצה פשוט לדעת את ההלכה שהוא חי בה: שיעור מוקלט, חוברת לפי סדר הלימוד, חזרות וליווי אישי, לימודי רבנות בכל מקום ובכל זמן.

הכל ב-25 דקות ביום.

רוצה לטעום לפני שאתה מחליט? המכון שולח שיעור ראשון מלא במתנה, מצולם, מהמקורות ועד ההלכה למעשה. משאירים שם וטלפון, והשיעור מגיע אליך. בלי כרטיס אשראי ובלי התחייבות.

ואם נוח לך יותר לדבר, שיחת ייעוץ אישית ללא עלות: 054-2390375

נ.ב. השנה גם התשליך יידחה ליום השני. המשנה ברורה (תקפ״ג, ס״ק ח׳) מביא: ״בקצת מקומות ראיתי כשחל יום א׳ בשבת הולכין בשני לנהר״, ומשער בטעם, בשם הפרי מגדים, ״משום הוצאה שנושאין ספרים וכדומה״. שוב אותו חשש בדיוק, אדם שנושא משהו בידו. שתיים מהלכות היום הזה נקבעו סביב מה שאדם עלול לשאת בדרך אל מקום אחר.