למה כתר תורה מונח בלי בעלים, ומה זה אומר על לימודי רבנות מהבית | פרשת ניצבים־וילך

רביעי בצהריים, במטבחון של העבודה. מישהו נכנס עם חבילת עוגיות שקנה למטה, מסובב אותה אליך ושואל: ״הרב, זה בסדר?״

אתה מסתכל על ההכשר ואומר לו שכן. הוא צוחק, אומר תודה, וממשיך הלאה. את התשובה הזאת ידעת. את המילה שהוא אמר לפניה אתה סוחב איתך כבר שנים.

הרב. כולם במשרד קוראים לך ככה, חצי בצחוק, ואתה יודע בדיוק כמה מהתואר הזה מגיע לך. והמחשבה שעולה היא תמיד אותה מחשבה. הייתי רוצה שזה יהיה נכון. ומיד אחריה מגיעה השנייה, זו שסוגרת את הנושא: רבנות זה לאברכים. לא לאנשים כמוני.

השבת, כ״ג באלול, השבת האחרונה של השנה, קוראים ניצבים־וילך. ודווקא על המחשבה השנייה הפרשה עונה.

״אתם ניצבים היום כולכם״, ומי בדיוק עמד באותה שורה

משה עומד ביום האחרון לחייו ומכנס את כל העם. רש״י כותב על ״אתם ניצבים״: ״מלמד שכינסם משה לפני הקדוש ברוך הוא ביום מותו להכניסם בברית״. והתורה טורחת לפרט מי בדיוק עמד שם, ובאיזה סדר:

רש״י מעיר על סדר הרשימה: ״החשוב חשוב קודם״. היא יורדת בדרגה, מראשי השבטים למטה, עד חוטב העצים ושואב המים, אלה שלפי רש״י הצטרפו רק עכשיו. ועכשיו שים לב מה כתוב מיד אחרי הרשימה: ״לְעׇבְרְךָ בִּבְרִית ה׳ אֱלֹהֶיךָ״.

ברית אחת. לא ברית של ראשי השבטים וברית קטנה יותר לחוטב העצים. הסדר בשורה נקבע לפי כבוד. מה שכולם נכנסים אליו זהה לגמרי.

הרמב״ם: שני כתרים תפוסים מלידה, וכתר תורה מונח בלי בעלים

הרמב״ם לוקח את זה צעד אחד קדימה, ובוחר לפתוח בזה את הלכות תלמוד תורה (ג׳, א׳):

תקרא את זה לאט. שניים מהכתרים תפוסים. יש להם בעלים, יש להם משפחה, ואין שום דרך להיכנס אליהם. הכתר השלישי מונח באמצע החדר בלי שם עליו. הרמב״ם לא כותב ״כל מי שראוי״, ולא ״כל מי שהתחיל בגיל שלוש עשרה״. הוא כותב ״כל מי שירצה״.

״ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו״, המצווה שהתורה חותמת בה

ובפרשה השנייה שקוראים השבת, וילך, זה הופך ממשפט למצווה. המצווה האחרונה שמשה מצווה בתורה, בשעות האחרונות שלו, היא: ״וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת״ (דברים ל״א, י״ט). כל אחד כותב לעצמו.

הגמרא בסנהדרין (כ״א ע״ב) שואלת את השאלה המתבקשת: ואם קיבלת אחד בירושה? ״אמר רבא: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצווה לכתוב משלו״. ובברייתא שם שלוש מילים חדות עוד יותר: ״ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו״.

אי אפשר להתייפות בתורה של אבא. אי אפשר לרשת אותה. התורה של אחרים היא שלהם.

מה נפסק להלכה בימינו, ולמה זה בדיוק לימודי רבנות מהבית

הרא״ש שאל מה המצווה הזאת אומרת בימינו, כשספר התורה מונח בבית הכנסת ואף אחד לא לומד מתוכו. וכך נפסק להלכה:

והטור מביא את דברי הרא״ש במלואם, כולל הטעם: לכתוב חומשים ומשנה וגמרא ופירושיהם ״להגות בהן הוא ובניו… ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצוות והדינין על בוריים״.

עצור על שלוש המילים האחרונות. ידע. הוא בעצמו. לא ״יהיה לו את מי לשאול״, אלא שהדינים יהיו אצלו על בוריים, כלומר ברורים עד הסוף. זאת המצווה שהתורה בוחרת לחתום בה את עצמה. לא מצווה למומחים, אלא מצווה שכל אדם מישראל, מראשי השבטים ועד מי שהצטרף אתמול, מחזיק ספרי הלכה משלו ולומד בהם עד שהוא יודע.

אבל הרמב״ם כבר ענה לך. הכתר שאתה מדבר עליו הוא היחיד מהשלושה שאין לו בעלים. לכהונה צריך להיוולד. למלכות צריך להיוולד. לתורה צריך לרצות, ולבוא לקחת.

וגם בבחינה עצמה אין שדה שנקרא ״איפה למדת״. יש בה סימנים, יש בה מחלוקות, ויש בה פסק. היא לא שואלת מאיפה באת, היא שואלת מה אתה יודע.

כך בדיוק בנויים לימודי רבנות מהבית. לא ים פתוח בלי גבולות, אלא סימן אחד תחום, שיעור מוקלט קצר שפותח אותו, חוברת מסודרת לפי הסדר שנבחנים עליו, וחזרה. לימודי רבנות בכל מקום ובכל זמן, בערב אחרי שהילדים נרדמו או בבוקר לפני העבודה.

מכון יגדיל תורה, מהסימן הראשון ועד סמיכה לרבנות

מכון יגדיל תורה מלמד הלכה למעשה לבעלי בתים עובדים, ומלווה לומדים לקראת מבחני הרבנות הראשית לישראל ובדרך אל סמיכה לרבנות. הלימוד בנוי מסימן תחום, שיעור מוקלט, חוברת מסודרת וליווי אישי של רב, והכל בקצב של מי שיש לו עבודה ומשפחה.

ומה ישתנה בפועל. בפעם הבאה שיקראו לך ״הרב״ במטבחון, הם עדיין יצחקו. אבל אתה תרים את החבילה, תדע מה בדיוק אתה בודק ולמה, ותדע מאיזה סימן זה בא. זה כל ההבדל בין לנחש בזהירות לבין לדעת.

ואם אתה רוצה לראות איך זה נראה מבפנים, זה פתוח לך עכשיו. מחכה לך שיעור לדוגמה מלא, בדיוק כמו שהלומדים פותחים בערב, ולצידו חוברת הלימוד שנלמדת איתו. בלי הרשמה, בלי טופס.

הכל ב-25 דקות ביום.

לשיחת ייעוץ אישית ללא עלות: 054-2390375

נ.ב. במוצאי השבת הזו, למנהג אשכנז, מתחילים לומר סליחות. שים לב איזה משפט מונח בדיוק בפתח הימים האלה. משה חותם את הפרשה ואומר: ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ״ (דברים ל׳, י״ב-י״ד). התורה טרחה להעיד על עצמה שהיא לא רחוקה ממך ולא שמורה למישהו אחר.