תשובה למבחן ברבנות שבט תשפ"ד

בשאלה זאת יש לדון בשני עניינים, הן מצד בישול מדין מגיס (אם נאמר שיש מגיס רק בהוצאה בלבד ולחלק בין המקרים השונים האם מדובר שעדיין הסיר על הפלאטה או ירד מהפלאטה), והן מצד בורר,

הר”ן כתב שבקדרה שאינה על האש, המגיס בה חייב משום מבשל. והוכיח מהגמ’ בשבת יח ע”ב: לגבי צמר ליורה שבקדרה לא חוששים שמא יחתה מכיון שנעקרה, ולא לשמא יגיס מכיון שטח אותה בטיט, ומשמע שיש איסור מגיס אף בקדרה שאינה על האש. אלא שאם התבשל המאכל כבן דרוסאי – מותר להגיס.

אך מהרמב”ם משמע שאיסור מגיס הוא דוקא אם הקדרה הייתה על האש,

אך  הב”י כתב שלאו דוקא, וכוונתו לומר שאיסור מגיס הוא כל זמן שהקדרה רותחת.

אמנם כל זה דוקא כשהתבשיל לא היה מבושל כל צרכו, ואם כן בנידון של השאלה במקרה שהתבשיל לא היה מבושל כל צרכו- יש לאסור. אמנם עתה נדבר מה הדין במקרה והתבשיל היה מבושל כל צרכו:

הר”ן כתב שאם התבשל המאכל כבן דרוסאי – מותר להגיס (הב”י שלשיטות המקילות שהגדר שמבושל כל צרכו הוא דבר שהתבשל כמאכל בן דרוסאי, ה”ה שלשיטתם אין איסור מגיס בתבשיל זה).

המ”מ ביאר שלשיטת הרמב”ם אם התבשיל היה מבושל כל צרכו מותר להגיס (אפילו על האש).

המג”א (מב) והמ”ב (קיח) הביא שהב”י הביא בשם הכל בו שאם הייתה הקדרה על האש אסור להגיס אף בקדרה שמבושלת כל צורכה.

ובשעה”צ (קמח) תמה, שמאי שנא הגסה מבישול, וכל שלא חייב משום בישול לא חייב משום מגיס, וכתב שבדיעבד יש להקל.

לעניין החילוק בין הגסה לבין הוצאה:

והמ”ב (קיג) כתב שלדעת הב”י אם הקדרה היתה על האש במבושל כל צרכו מותר להוציא, אך הביא שהאליה רבה מסיק לאסור.

פסיקת הלכה:

השו”ע פסק כר”ן, אלא שהצריך כשיטתו בסעיף ד’ שהתבשיל התבשל כל צרכו: “האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור, אם לא נתבשל כל צורכו אין מוציאין בכף מהם שנמצא מגיס[מ”ב (קיד) וכ”ש שלהגיס אסור, מכיון שע”י כך מסיע ומקרב להבישול וחשיב כמבשל (ובמוציא את הכף בלבד איסורו מדרבנן שזה חשיב כעין הגסה, שעה”צ ס”ק קלז)] ואיכא משום מבשל ואם נתבשל כל צרכו מותר…”.

והרמ”א כתב שיש לחוש לדעת למהר”י וויל לכתחילה: “ולכתחילה יש ליזהר אף בקדרה בכל עניין”. המ”ב (קיז) שיוכל להגיס ע”י שישפוך מה שבקדרה לקערה וכשהתבשיל יהיה בקערה יגיס.

המג”א (מד) כתב שאע”פ שהרמ”א כתב אסר לכתחילה להגיס, מ”מ נהגו העולם היתר במיני קטניות שמוציאן בכף, כיון שאי אפשר בענין אחר, ויש להם על מי שיסמוכו. והמחצית השקל ביאר שמכיון שהתבשל כל צרכו ורק מוציא בכף אין בזה איסור, וכן העלה הט”ז (כג).

והבה”ל כתב שאע”פ שהמג”א היקל רק בקטניות ובשאר דברים אם אפשר לשופכם לקערה החמיר, למעשה יש להקל להוציא בכף גם בשאר דברים. וכן הביא המ”ב (קיז) בשם האחרונים שאין להחמיר כלל בהוצאה בכף, ובמבושל כל צרכו אפילו להגיס מותר, וסיים, שהרוצה להחמיר יחמיר בהגסה, אך להוציא בכף אם נתבשל התבשיל כל צרכו ואינו על האש אין להחמיר כלל (והפסק”ת עמ’ תסו, כתב שבמקרה זה מותר אף להוציא בכף מתחתית הקדרה).

והחזון עובדיה (ח”ד עמ’ שסב) כתב שבמקום שיש צורך להשאיר הקדרה על האש, אפשר להקל להוציא מן הקדרה אף אם עודנה על האש, ובתנאי שהתבשיל התבשל כל צרכו (בהליכות שבת (ח”ב,יא,כה) כתב שלהגיס אסור כל זמן שהוא על האש, וה”ה כשהוא על הפלטה).

הגסה בדבר יבש, במים או במרק:

במאכל יבש הפמ”ג הסתפק אם יש בו איסור מגיס, מכיון שיתכן שהפיכתו ומיעוכו אינם נחשבים הגסה, והגרי”ש אלישיב (שבות יצחק בישול פמ”א אות ב ס”ק ד) היקל בזה.

ולהגיס במים: המקור חיים (סי”ג ויח סימן רנב ס”א) החמיר בזה. אך האגרות משה (או”ח ח”ד סימן עד בישול אות יד) והגרי”ש אלישיב (שם) הקילו.

ובחוט השני כתב שה”ה שמותר להגיס במרק, אם אין במרק חתיכות, ואפילו אם עומד על גבי האש. אך המאור השבת (ח”ב מכת לב אות א’) כתב להחמיר, אלא אם כן המרק אינו עומד על גבי האש.

מדין איסור בורר:

בגמרא בשבת עג ע”א – עג ע”ב מבואר שאחת מאבות המלאכות שיש היא איסור בורר.

ובגמרא בשבת בדף עד עמוד א עוד מבואר שאיסור בורר יכול להיות בשלושה אופנים:

1. בנפה וכברה (כביאור רב אשי) – כתב השו”ע (סע’ א) שהבורר בנפה וכברה בכל גווני – חייב.
2. פסולת מתוך אוכל (כביאור רב המנונא) – כתב השו”ע (סע’ ד) שהבורר פסולת מתוך אוכל בכל גווני^[1] – חייב.
3. לאחר זמן (כביאור אביי) – כתב השו”ע (סע’ ב) שכל הבורר על מנת להניח, אפילו לבו ביום – חייב.

והשו”ע פסק כרוב הראשונים: “הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו שני מיני אוכלים ובורר מין ממין אחר: בנפה ובכברה חייב, בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור, ואם ברר בידו כדי לאכול לאלתר מותר“.

דעת האחרונים בשיעור זמן לאלתר:

כתב הילקו”י (שבת ג עמ’ רסח) והבן איש חי (בשלח א) והמקור נאמן (ח”א סימן תלד) שכשאינו יושב לאכול בסעודה, כגון שאוכל פירות, מותר לו לברור רק אם יאכלם תוך שעה. ובהליכות עולם (ח”ב עמ’ עה) כתב שאם בורר פירות וכדומה מותר לברור בתוך שעה לאכילתו, אך אם בורר לצורך סעודה ניתן להקל רק תוך חצי שעה.

ובחזו”ע (ח”ד עמ’ קפ סע’ ה) הוסיף: “אבל אם היא אכילה מועטת יברור סמוך ממש לסעודה, דקות אחדות לפני כן, ולא קודם”.

ואם בורר כדי לאכול אחר ברכת המזון או לצורך סוף הסעודה כשיש שעה עד שיאכל – יש להחמיר (הליכות עולם (ח”ד עמ’ עז)).

וכתב השש”כ (פ”ג הערה קצ) שההולך לסעוד במקום אחר – אסור לו לברור בביתו לצורך סעודתו שבמקום האחר.

אך המנוחת אהבה (ח”ב פ”ז אות ו) כתב, שצריך להזהר לברור ממש סמוך לסעודה באופן שכשיגמור לברור יתחיל בסעודה (כדעת הרמ”א).

אם כך לעניין בורר מבואר שגם בורר אוכל מתוך פסולת צריך לברור כדי לאכול לאלתר.

ברירה בשני מיני אוכלים:

שבת עד ע”א (פרק כלל גדול)

היו לפניו (שני) מיני אוכלין.

האם גם בברירת אוכל מאוכל אחר יש שם “אוכל” ו”פסולת”?

תוס’, רא”ש, טור ותרה”ד – כן. צריך לברור את המין שרוצה לאכול (אוכל), מתוך המין שאינו רוצה (פסולת).

רמב”ם (ע”פ ר’ דוד עראמה והמגילת ספר, מובא בבה”ל ד”ה ומניח) – לא. מותר לברור אף את המין שאינו רוצה לאכול, ובתנאי שיאכל לאלתר.

רש”י – בשני מיני אוכלים אין איסור בורר כלל.

הכרעה: השו”ע כתב: “היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים, בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד”

והרמ”א הוסיף בתוך דברי השו”ע אחר המילה “ומניח”, את המילים: “השני כדי”. וכתב המ”ב (יב) שהאחרונים הסיקו מלשונו שצריך לברור דווקא את המין שרוצה לאכול, ולא להפך. וכ”פ הבה”ל.

אם כן לעניין השאלה אם לוקח את התפוחי אדמה לאלתר במטרה לאכול יש להתיר במצקת בלי חורים, ולעניין  שימוש במצקת עם חורים:

המנוחת אהבה (ח”ב פ”ז הל”ו) כתב שאסור להשתמש במצקת המיוחדת להוצאת משקים דרך נקביה, אם כוונתו להפריד את הירקות מהמרק ואפילו כשבדעתו לאכול את שניהם מיד, שהרי זה בורר בכלי.

אך האור לציון (פל”א תשובה י’) והילקוט יוסף (סימן שי”ט, יעויין בקיצור שמגביל את ההיתר) הקילו בזה אבל הוסיפו שהמחמיר תבוא עליו ברכה. 

[1] למעט דין תורמוסים, ששם אף שבורר את האוכל מתוך הפסולת חייב, כדלקמן סע’ ד.