איתא בגמרא בשבת דף קמו עמוד א
תניא חדא: חותלות (כלי של כפות תמרים, ועשויים כמין סלים, ונותנים לתוכן תמרים רעים להתבשל, ומבשלים התמרים בתוכם) של גרוגרות ושל תמרים – מתיר (מתיר את החבל שקשור לכיסוי) ומפקיע (סותר שרשרות החבל שנמצאות בכלי, כלומר פורם) וחותך (את החבל). ותניא אידך: מתיר, אבל לא מפקיע ולא חותך! – לא קשיא; הא – רבנן הא – רבי נחמיה.
כלומר לפי הגמרא יוצא שהיו תמרים שהיו מתבשלים בתוך חלק מסוים מעצי הדקל, ומבואר בגמרא שחלק מהחותלות היה להם חוט שקשור אליהם, והדין שמותר להתיר את הקשר שקשור החבל וכן להפקיע ולחתוך.
והכל בו כתב שאף את החותלות עצמן מותר לחתוך שזה כמו ששובר האגוז או שקד בשביל האוכל שבו.
השו”ע פסק: “חותלות (פי’ מיני כלים) של תמרים וגרוגרות, אם הכיסוי קשור בחבל, מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין, ואפי’ גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם”.
המג”א (יג) ביאר שדוקא חותלות שאינם כלים גמורים, מכיון שאינם עשויים אלא כדי שיתבשלו התמרים בתוכם מותר לחותכם, אבל כלי גמור פשוט שאסור (שהרי רק במוסתקי שהוא כלי גרוע- התיר השו”ע).