תשובה מבחני רבנות | אב תשפ"ב

איתא בגמרא חולין דף טו עמוד א

דתנן: המבשל בשבת, בשוגג – יאכל, במזיד – לא יאכל, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג – יאכל במוצאי שבת, במזיד – לא יאכל עולמית; רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים… כי מורי להו רב לתלמידיה – מורי להו כרבי מאיר, וכי דריש בפירקא – דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ.

להלן סיכום דעות התנאים:

ונחלקו הראשונים כמי מהתנאים יש לפסוק להלכה:

התוספות וספר התרומה כתבו שהלכה כרבי מאיר, שהרי רב הורה לתלמידיו שהלכה כרבי מאיר.

ונחלקו הראשונים, האם רק לענין בישול יש להקל, או שגם בשאר מלאכות שנעשו בשוגג בשבת מותר להנות מהם: לפי ר”י ה”ה לשאר מלאכות שנעשות בשבת בשוגג, שמותר להנות מהם בשבת. אך ספר התרומה כתב, שדוקא במבשל יש להקל, כיון שראוי המאכל לאכלו ע”י כסיסה, משא”כ בשאר מלאכות, כגון השוחט, שאין להקל להנות מהמלאכה שנעשתה בשבת.

והגאונים והרי”ף והרמב”ם והרמב”ן והר”ן פסקו שהלכה כרבי יהודה, ש”רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה” לכל דבר (שלא כרב, שסבר שבמחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה ‘מטין איתמר’, היינו שמורים לרבים כר”י, אך הלכה כר”מ). ואף רב עצמו היה מורה לעמי הארץ כרבי יהודה, וכיון שאצלנו שכיחים עמי ארצות יש להחמיר. ומ”מ אין להחמיר כרבי יוחנן הסנדלר, שהרי נחלקו רב אחא ורבינא האם מעשה שבת איסורו מדאורייתא או רק מדרבנן, והלכה כדברי המקל שאיסורו דרבנן, ולכן יש להקל בזה כרבי יהודה[1].

עוד נחלקו הראשונים מה הדין כאשר מותר לו המאכל למוצאי שבת, האם צריך לחכות ‘בכדי שיעשו’, או שיכול לאכול מיד?

בה”ג, רש”י, רמב”ן – צריך להמתין בכדי שיעשו, כיון שסיבת האיסור להנות בשבת היא כדי שלא יועילו לו מעשיו הרעים, ואם נתיר לו להנות ממעשיו מיד במוצ”ש – הרי הועילו לו מעשיו. וכ”כ הב”ח בשיטת רש”י.

והרמב”ם והרא”ש  והר”ן כתבו שמותר מיד במוצ”ש ואין צריך להמתין בכדי שיעשו, ולא אמרו שצריך להמתין בכדי שיעשו אלא בדבר שאיסורו קל בעיני האדם, כגון באמירה לגוי, שלא נעשית המלאכה בידי ישראל, או בדבר הנעשה ממילא. אך בבישול שאיסורו חמור, או בדבר שישראל עושה בידיים, כיון שלא יבוא לעשותו פעם נוספת (ואם יאמר לחברו לעשותו לא ישמע לו, שאין אדם חוטא ולא לו. מ”ב (ה)) – לא החמירו להצריכו להמתין בכדי שיעשו.

הרשב”א כתב, שלכל הדעות המבשל לחולה בשבת או קצץ לו דלעת, מותר המאכל אף לבריא מיד במוצ”ש כיון שנעשה בהיתר. והאיסור לבריא הוא רק מדין מוקצה, או גזירה שמא ירבה בשבילו.

פסיקת הלכה:

השו”ע פסק כרמב”ם וסיעתו, הן בכך שהלכה כרבי יהודה, והן בכך שמותר מיד במוצ”ש.

והגר”א פסק כתוספות, שהלכה כרבי מאיר (כיון שאין אדם חוטא ולא לו. מ”ב (ה)). וכתב שבאיסור דרבנן בשוגג אף השו”ע יסבור שהלכה כרבי מאיר, שמותר להנות מהמלאכה אף בשבת (בה”ל).

עוד יש לנו לדון האם מי שנתבשל בשבילו דינו כדין המבשל:

המג”א כתב שדינו כמו המבשל, משום קנס, (כמוכח ביו”ד בסימן צט סעיף ה, שהמרבה היתר על תערובת שנאסרה, נאסרה אף למי שביטל בשבילו). וכף החיים (יא) הביא בשם הנהר שלום, שכמו כן דין בני הבית הסמוכים על שולחנו, כדין בעל הבית (שאם הוא בישל, נאסר אף להם).

וכתב המג”א, שהב”י אמנם קנס ביו”ד מחשש שמא יאמר לגוי להרבות בשבילו, אך אפשר שכאן יקל שאין דין מי שהתבשל בשבילו כדין המבשל, כיון שהישראל לא ישמע לו לעשות בשבילו, ואין חשש שמא יאמר לו. ובגוי שבישל בשביל ישראל, בכל מקרה מותר לאכול את התבשיל רק במוצ”ש בכדי שיעשו. וכן הכריע המ”ב (ה). וכן נראה שנטה לפסוק המג”א עצמו.

עוד יש לנו לדון האם מעשה שבת אסור מהתורה או מדרבנן:

כתובות דף לד עמוד א

מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר? כדדריש ר’ חייא אפיתחא דבי נשיאה: ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם – מה קודש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסורין באכילה. אי מה קודש אסור בהנאה, אף מעשה שבת אסור בהנאה? ת”ל: לכם, שלכם יהא. יכול אפילו בשוגג? ת”ל: מחלליה מות יומת, במזיד אמרתי לך ולא בשוגג. פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: מעשה שבת דאורייתא, וחד אמר: דרבנן. מאן דאמר דאורייתא, כדאמרן; מאן דאמר דרבנן, אמר קרא: קדש היא, היא קודש ואין מעשיה קודש.

הראשונים הסכימו להלכה שמעשה שבת אסור מדרבנן, כיון שכלל בידנו שבמחלוקת רב אחא ורבינא, הלכה תמיד כדברי המיקל.

• על פי זה כתב המ”ב (ב), שבכל מקרה שיש ספק האם מה שנעשה בשבת הוא בכלל בישול או שהוא מלאכה המותרת בשבת, אין לאסור בדיעבד את התבשיל, כיון שספק דרבנן לקולא.
• עוד כתב המ”ב (ג) בשם הגר”א, שלכל הדעות אם המלאכה שנעשתה אסורה רק מדרבנן, ונעשתה בשוגג – בדיעבד יש להקל להנות ממנה. וכן הביא בבה”ל בשם החיי אדם. ולא כפמ”ג שהחמיר גם בזה כדין העושה מלאכה האסורה מדאורייתא.

ובבה”ל כתב, שצ”ע על דברי הרמב”ם שמשמע ממנו שיש להקל במלאכה דרבנן אף כשעשאה במזיד, שבמוצ”ש מותרת בהנאה גם לעושה המלאכה, כמו המטביל כלים בשבת שמותר להשתמש בהם במוצ”ש.

וכן פסק החזון עובדיה (ח”ה עמ’ ב) להתיר, ונפק”מ למפריש תרומות ומעשרות או חלה שמותר לו להשתמש ולהנות ממה שעשה, ואפילו בשבת עצמה, וגם השו”ע מודה לזה.

• אם עשה מלאכה בבין השמשות, החזון עובדיה (ח”ד עמ’ תכה) הקל להנות ממנה. כיון שבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, א”כ הוי ספיקא דדינא, וכיון שמעשה שבת איסורו מדרבנן – יש להקל.

גדר האיסור של מעשה שבת

האגרות משה (או”ח ח”א סימן קכו ענף ג-ד) כתב, שגדר האיסור הוא איסור הנאה, ולכן במקום מצוה מותר להנות מן האיסור, כיון ש’מצוות לאו להנות ניתנו’.

אך החוט השני (ח”ב פכ”ב ס”ק א) כתב, שגדר האיסור הוא איסור שימוש, ולכן גם במקום מצוה אין להנות מן האיסור. ונראה שכך גם דעת הפסק”ת (עמ’ תב), והשש”כ.

ומכאן נלמד לעניין חשמל שתוקן בשבת ושימוש בו לצורך מצווה:

והילקוט יוסף (ח”ג) כתב בעניין הנאה ממעשה שבת, שאפשר ללמוד או לעשות דבר מצווה לאור חשמל שהודלק באיסור, וכן אם אירעה תקלה בחשמל בבית, ועברו ותיקנוה בשבת.

אך בשלחן שלמה (ס”ק ב אות ג’) העלה, שאסור לאכול לאור נר שהדליק ישראל באיסור בשבת. שכיון שיכול לקחת את המאכלים למקום מואר ולאכלם שם, נחשב האכילה לאורם כהנאה. ואם אדם שאינו שומר תומ”צ הדליק את האור בחדר המדרגות בבנין, בספר חוט השני (כב ס”ק) כתב שאין להנות מאור זה. ובשו”ת אור לציון (ח”ב פמ”א ה) כתב, שלכתחילה ימתין עד שיכבה האור.

ולהנות מתמונה שנעשתה בשבת ע”י נכרי עבור ישראל, אסור לעולם (הגר”א נבנצל, ביצחק יקרא שכב, ס”ו).

הפסק”ת (תג) כתב, שאם תחילה היה אפשר להנות מדבר כלשהו בשבת, ובא אחד וביטל את אפשרות ההנאה, ושוב החזירה (כגון שכיבה אור שדלק וחזר והדליקו), רק לו נאסר להנות מכך.

אמנם יש לנו לדון בעניין נוסף בחשמל שתוקן בשבת מצד אחר של היתר על פי המבואר בסימן שיח סע’ ב’ ולא נביא את כל המחלוקת מכיון שחשמל דומה לשחיטה ולא לבישול מכיון שזוהי פעולה אחת ואין גזירה שמא ירבה בשבילו:

חולין דף טו עמוד ב

וכי הא דאמר רב אחא בר אדא אמר רב, ואמרי לה אמר רבי יצחק בר אדא אמר רב: השוחט לחולה בשבת – אסור לבריא, המבשל לחולה בשבת – מותר לבריא; מאי טעמא? האי ראוי לכוס, והאי אינו ראוי לכוס. אמר רב פפא: פעמים שהשוחט מותר, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום, מבשל אסור, כגון שקצץ לו דלעת. אמר רב דימי מנהרדעא, הלכתא: השוחט לחולה בשבת – מותר לבריא באומצא, מ”ט? כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט; המבשל לחולה בשבת – אסור לבריא, גזירה שמא ירבה בשבילו.

הרי”ף בפרק כירה  פסק להלכה כדברי רב דימי: “השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, מאי טעמא כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט. המבשל לחולה בשבת – אסור לבריא, גזירה שמא ירבה בשבילו”. והשמיט את דברי רב שבתחילת הסוגיא.

פסיקת הלכה:

השו”ע פסק כרא”ש וסיעתו, שאפילו אם שחט לחולה שחלה רק בשבת, מותר הבריא לאכול מהבשר כשהוא חי. ונראה שכן דעת המג”א (ד). וכן פסק המנוחת אהבה (ח”א עמ’ שו)

לעניין חשמל שתוקן בשבת- סיבה להתיר מצד שישנם חולים ותוקן עבורם ואין כאן חשש גזירה שמא ירבה בשבילו:

ובחזון עובדיה (ח”ו עמ’ קנח) כתב, שאם היתה הפסקת חשמל בליל שבת מחמת תקלה בתחנת כח החשמל, וטכנאים יהודים תיקנוה ע”י מלאכות דאורייתא אחר כעשר שעות, ובנתים התבשילים שהיו בתנור חשמלי או על פלאטה חשמלית, הצטננו, ולאחר שחזר החשמל חזרו ונתחממו – מותר לאכול תבשילים אלה. ואין לדונם כמעשה שבת שאסורים, כיון שכיום יש אויבים שרק מחכים לכך שהחשמל יתנתק כדי לבצע את זממם, ולכן העיסוק במלאכת התיקון נחשב כפיקוח נפש. לכן, כמו שעבור חולה מותר לשחוט, ומותר האוכל אף לבריא, כך גם בענין החשמל שמותר לכולם להשתמש בו. ועוד כתב לצרף מה שכתב השש”כ.

וכתב השש”כ (שם הע’ קפד) שכל זה דוקא שההפסקה נעשתה בשכונה שלימה וכדומה, שיש בה חולים, אך אם ההפסקה היתה רק בבית אחד ואח”כ תוקנה אין להקל.

[1] והקשה בעל המאור על הרי”ף, שהרי כל מה שנחלקו רבינא ורב אחא הוא לפי שיטתו של רבי יוחנן הסנדלר, ואין הלכה כמותו. והר”ן תירץ שכוונת הרי”ף לומר, שכיון שאנו מקלים שמעשה שבת אסור מדרבנן, לכן יש להקל כרבי יהודה.