כדי לענות על תשובה זאת נביא את  הגמרא בשבת דף קמה עמוד ב

משנה: כל שבא בחמין מלפני השבת – שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת – מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח ישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן.

ואת הגמרא:

פסחים דף מא עמוד א

רבי יוסי אומר: יוצאין (ידי חובת מצה בפסח) ברקיק השרוי (במצה שרויה), אבל לא במבושל (במצה שהתבשלה לאחר אפייתה לא יוצאים ידי חובה, כיון שהבישול אחר האפייה מבטל את המצה מתורת ‘לחם’), אף על פי שלא נימוח.

ונחלקו הראשונים האם דין בישול אחר האפייה כדין בישול אחר בישול המותר:

רבי אליעזר ממיץ, סמ”ק, טור דעתם היא שאע”פ שאין איסור בבישול אחר בישול, מ”מ יש איסור בישול אחר אפייה או צלייה, וכדברי הגמ’ בפסחים, שהבישול שלאחר האפייה מבטל את האפייה. ומכאן שאין לתת פת אפויה במקום שהיד סולדת בו, ויש להחמיר אפילו אם יניחנה בכלי שני.

והסמ”ק הביא ראיה לדבריו מהגמ’ בפסחים (שם) : “צלאו לקרבן פסח ואח”כ בישלו חייב”. וביאר לשיטתו, שזה כיון שהבישול מבטל את הצלייה. והמ”ב (מא) כתב, שלדעה זו אף אם הבשר היה רותח עדיין מהצליה – אסור לבשלו.

אך הראבי”ה, תוספות (להבנת הב”י) כתבו שאין איסור בישול גם בבישול אחר אפייה. ודוקא לגבי מצה מבושלת (בגמ’ בפסחים) ר’ יוסי החמיר, כיון שרק לענין אכילת מצה הבישול מבטל את האפיה, כיון שצריך שיהיה לה ‘טעם מצה’, אך לענין שאר דברים (כמו לענין ברכות הנהנין), מפורש בגמ’ בברכות (לח ע”ב) שאין לומר שהבישול יבטל את האפיה. והב”י כתב שקושייתו של ראבי”ה על ר”א ממיץ קושיה חזקה היא.

והט”ז (ו) כתב שאע”פ שאינו כדאי להכריע בין הרים גדולים, מ”מ יש לתרץ דברי הר”א ממיץ, שהוא סובר כרבנו ירוחם, שבישול אחר בישול באופן שמצטמק ויפה לו נאסר בשבת. וא”כ י”ל שדדברי הגמ’ בברכות שרק לענין מצה דיבר רבי יוסי כי צריך טעם מצה, יש לאומרם דוקא לענין קרבן פסח, שבו לא צריך טעם קרבן פסח ולכן יתכן שרבי יוסי יודה שבישול לא מבטל את הצליה (וכך יש לדחות את ראיית הסמ”ק שהוזכרה לעיל). וכמו כן לגבי דיני ברכות הגמ’ כתבה שאפילו רבי יוסי יודה, כיון שהבישול לא מבטל את טעם הירק שהיה במאכל לפניו ולכן אינו משנה את ברכתו. אבל לענין שבת, כיון שמלאכת מחשבת אסרה תורה וכל זמן שהתבשיל מצמטק ויפה לו אסור, יש לאסור גם בישול שלאחר אפייה, כיון שהוא ודאי משביח את המאכל.

אפיה אחר אפיה וצליה אחר צליה לשיטת המחמירים בבישול אחר אפיה וצליה

הטור הביא בשם רבינו פרץ, שאף ר”א ממיץ מודה שאין להחמיר באפיה אחר אפיה ובצליה אחר צליה, כגון להניח קרוב לאש דבר שנאפה או נצלה מבעוד יום.

השו”ע פסק בשם יש מי שאומר כר”א ממיץ שיש איסור בבישול לאחר אפיה, ובשם יש מתירים פסק כראבי”ה ותוס’, שכשם שאין איסור בבישול אחר בישול, כך אין איסור בבישול לאחר אפייה.

והרמ”א כתב על דברי המתירים שהביא השו”ע, שהתירו דוקא בכלי שני.

והט”ז (ז) באר, שאלו שאסרו בכלי שני, אסרו מחשש שמא הפת רכה ומתבשלת אפילו בכלי שני, והוסיף המג”א (יח), שכיון שאין אנו בקיאים מה רך ומתבשל אף בכלי שני, אסרו אף בשאר דברים. והטור התיר בכלי שני, כיון שלא מצינו שבישול בכלי שני אסור אלא במלח לאחת הלישנות בגמ’.

והוסיף הרמ”א שיש שהתירו אפילו בכלי ראשון. והמג”א (כ) כתב, שההיתר הוא דוקא בתבשיל יבש שאינו לח (שבלח יש איסור בישול אחר בישול).

וסיים הרמ”א שהמנהג להזהר לכתחלה שלא לתת פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו.

והט”ז (ח) כתב, שלפי זה יש להיזהר לכתחילה שלא לשים לחם בתוך המרק של ‘השלינט’ (צ’ולנט). ובבצלים יש להחמיר שלא להניחם במרק אלא רק לאחר שהמרק כבר לא בדרגת חום שהיד סולדת בו (כמו שאסור לשים במרק פת שכבר נאפתה). שיש לחוש שדינם כמו מלח, שיש מי שסובר שהוא מתבשל אף בכלי שני. וכיון שאין אנו בקיאים מה נחשב רך, אסור. וכן פסק המ”ב (מה), שיש להחמיר לא לשים בצלים בכלי שני, וכן לחם בתוך המרק. ושעה”צ (סט) כתב, שמדברי המג”א נשמע להקל בבצלים שדינם כתבלין, אך התוספת שבת כתב שאין דבר זה ברור.

עוד כתב המ”ב שיש להזהר שלא לערות מן המרק על הבצלים כל זמן שהיד סולדת בו, כיון שעירוי מבשל כדי קליפה (ואם מעביר מן המצקת אל קערת המרק נחשבת הקערה ככלי שלישי ואז יכול להקל לתת שם פת[1]). והפסק”ת (עמ’ תנ) כתב, שההוראה למעשה להתיר בכלי שלישי לכל דבר וענין.

והמ”ב (מו-מח) כתב, שהדין שאין לשים פת על גבי כלי ראשון הוא דוקא לכתחילה, ולכן בדיעבד מותר. והביא בשם הפרי מגדים שבכלי שלישי יש להקל, ובשם החיי אדם כתב, שאם היד נכוית בו[2], לכולי עלמא מבשל אפילו בכלי שני.

והחזון עובדיה (ח”ד עמ’ שו) פסק שעל פי הכלל “יש ויש הלכה כיש בתרא” הלכה כראבי”ה, שאין בישול אחר אפיה וצליה. והמחמיר בזה תבוא עליו ברכה. ויש להקל לערות מרק רותח על הפת לכתחלה. וכן יש להקל לתת בשר שנתבשל על גבי פלטה, כדי שיהיה כעין צלי, שאין צליה אחר בישול. וכן מותר לתת בשר צלי לתוך רוטב של כלי ראשון, אחר שהעבירוהו מן האש, שיהיה רך יותר, שאין בישול אחר צליה. ואחינו בני אשכנז נוהגים להחמיר בכל זה כדעת הרמ”א.

אך האור לציון (פ”ל ס”ד) כתב שנהגו להחמיר בזה, כיון שיש בזה ספק איסור תורה, וגם מרן הביא את דעת המחמירים בשם יש מי שאומר בשו”ע.

והשמש ומגן (ח”ד חיו”ד סימן יא אות א’) כתב שדברי השו”ע “ויש מתירין” מוסבים רק על כלי שני, שבו אין בישול אחר אפיה, אך לא על כלי ראשון.

ומכאן נצא לדון בפיצה שפיצה הגדר של שהיא אפויה וממילא לשים על הפלאטה יש להתיר לכל הדעות מכיון שנחשב כאפיה לאחר אפיה שמותר לכו”ע. אמנם כל זה דוקא בפיצה שהיא כבר נאפתה בעבר, אמנם אם זוהי פיצה שלא נאפתה כלל ודאי שאין להתיר מצד שיש בכך איסור בישול. כמו כן כל האמור הוא דוקא להניח על הפלאטה וכל זה דוקא לשיטות המתירות החזרה על גבי פלאטה שלמי שמחמיר יש לשים תחילה כלי ועליו אחר כך לשים את הפיצה.

לגבי שקדי מרק:

ניתן ללמוד מדברי הט”ז לעיל שלשיטת הרמ”א יש לאסור ולשיטת השו”ע יש להתיר (שיש ויש הלכה כיש בתרא), ולשיטות שמבארות בשו”ע שהתירו דוקא בכלי שני- יש גם כן להתיר מאחר שכבר המרק שבצלחת הוא כלי שני.

אביא בקצרה את דברי הפוסקים האחרונים שהכריעו בכך:

בשבט הלוי (ח”ז סעיף יב אות ד) כתב, שאסור להניח שקדי מרק במרק בכלי שני, כיון ששקדי מרק נעשים ע”י טיגון, ויש בישול אחר טיגון. אך בכלי שלישי מותר. והפסק”ת (שם) כתב, שה”ה לביסקויט ושאר מיני מאפה.

השש”כ (פ”א הע קפב) כתב, שטיגון בשמן עמוק נחשב כבישול, וכן דעת החוט השני (שם), ולפי זה מותר לדעתם לתת שקדי מרק בתוך מרק חם, כיון שהרגילות לטגנם בתהליך ייצורם בשמן עמוק. ובשבט הלוי (ח”י סימן סג) כתב שבכל זאת יש להחמיר, כיון שדרכי הייצור יכולים להשתנות.

והחזון עובדיה (ח”ד עמ’ שכא) כתב, שאיטריות המטוגנות הנמכרות ומוכנות לאכילה, וכן שקדי מרק, מותר ליתנם ברוטב חם כדי לרככם. וגם לאשכנזים יש להקל בזה אם מטוגנים בשמן מרובה.

[2] שיעור ‘יד נכוית בו’ כתבו היד יהודה (סימן קה פ’ הארוך ס”ק ט), השבות יצחק (בישול פ”ט ס”ק) והחוט השני (ח”ב פכ”ט ס”ק ז), שזהו כאשר אינו יכול להכניס את ידו בלא שתכווה, שמיד כאשר מכניסה לתוכו נכוית. ובשבט הלוי (ח”ז סימן מב) כתב שכיון שהוא חם כל כך עד שהיד נכוית בו, נשאר כח הבישול אף בכלי שני ודינו ככלי ראשון.