כיצד היא העמידה בשעת התפילה?

איתא בגמרא תלמוד בבלי מסכת ברכות דף י עמוד ב

ואמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: המתפלל צריך שיכוין את רגליו, שנאמר: ורגליהם רגל ישרה

עוד איתא בגמרא תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות פרק א הלכה א

זהו שעומד ומתפלל צריך להשוות את רגליו. תרין אמורין רבי לוי ורבי סימון חד אמר כמלאכים וחד אמר ככהנים. מאן דאמר ככהנים [שם כ כג] לא תעלה במעלות על מזבחי שהיו מהלכים עקב בצד גודל וגודל אצל עקב. ומאן דאמר כמלאכים [יחזקאל א ז] ורגליהם רגל ישרה.

ורש”י פירש שרגליהם רגל ישרה- היינו שנראים כרגל אחד, ורבינו יונה כתב שצריך שיחבר אותם זה אצל זה בכיוון כאילו אינם אלא אחד.

עוד כתב רבינו יונה שהגמרא שלנו סוברת כמאן דאמר מלאכים ולכן צריך שיכוין את רגליו זה כנגד זה כדי שידמו רגל אחד.

והב”י כתב שלפי”ז לא היה לטור לכתוב את הירושלמי מכיון שאין בו נפק”מ. ותירץ הב”י שיש לומר שהטור סובר שאין הכרעה בגמרא שלנו, אלא רק הגמרא אצלנו באה לומר שצריך שיכוין רגליו ואפשר שהכוונה גם כן ככהנים דהיינו שיהיה עקב בצד גודל, ובזה גם כן נחשב שרגליו מכוונים. אך העיר הב”י שמצד שהעולם נהגו לכוין רגליהם כמלאכים היה לטור לכתוב שזהו מנהג העולם לעשות כמלאכים.

ולכן ביאר הב”י שהטור לא חשש לדברי רבינו יונה ולא למנהג העולם ואדרבה משמע מדבריו שהוא סובר כמאן דאמר ככהנים מכיון שכך סתם בסימן צ”ח, שכתב: “והשואת הרגלים ככהנים בשעת העבודה”,

אך כתב הב”י שיש לדחוק ולומר שאפילו למי שסובר שיש להשוות רגליו כמלאכים אין כוונתו לכיוונם של הרגלים בשעת התפילה אלא רק לומר שצריך לכוין רגליו כדי לדמות לכהנים בשעת העבודה שגם הם מכוונים רגליהם, אך מ”מ יש כיוון כמלאכים ויש כיוון ככהנים.

האם יש לתת רווח אצל האצבעות:

רבינו יונה כתב שיש נוהגים לתת ריוח למעלה אצל האצבעות ע”פ מה שכתוב ב- (יחזקאל א ז) “כף רגליהם ככף רגל עגל”

אך רבינו יונה שאין זה כלום שהרי בתלמוד לא הזכירו אלא שיכוין אותם ויסמכם בענין שידמו אחד.

מה הטעם שצריך לכוין רגליו:

הב”י כתב שמכיון שעומד לדבר עם השכינה צריך לסלק כל מחשבות הגוף מלבו ולדמות כאילו הוא מלאך משרת.

ומהר”י אבוהב כתב שיש בכך רמז שנסתלק ממנו התנועה לברוח ולא להשיג שום חפץ-  אלא רק את ה’.

פסיקת הלכה:

השו”ע פסק כרמב”ם וסיעתו: “יכוין רגליו זה אצל זה בכיון, כאלו אינם אלא א’, להדמות למלאכים דכתיב בהן: ורגליהם רגל ישרה (יחזקאל א, ז) כלומר: רגליהם נראים כרגל אחד”.

המ”ב (א) כתב שבדיעבד אפילו אם לא כיון רגליו כלל יצא.

המ”ב (ב) כתב שיש להדמות למלאכים מכיון שמדבר עם השכינה ולכן צריך לסלק כל מחשבות הגוף מלבו ולדמות כאלו הוא מלאך ואפילו אם הוא יושב בעגלה מ”מ יכוין רגליו (פמ”ג).

וכתב העטרת זקנים שכשהוא יושב יזהר שלא יסמוך אז לאחריו ולא יהא מוטה לצדדיו ואל יפשוט רגליו ואל ירכיבם זה על זה מפני שכל זה הוא דרך גאוה אלא יושב וראשו כפוף.

והרמ”א: “וי”א כשעומד להתפלל ילך לפניו ג’ פסיעות, דרך קרוב והגשה לדבר שצריך לעשות”.

האם צריך לחזור לאחוריו כשרוצה להתפלל:

המ”ב (ג) כתב בשם האליה רבה שאין צריך לחזור לאחוריו כדי לילך לפניו, אך המ”ב כתב שלמעשה מנהג העולם לילך לאחוריו.

הד”מ בשם המהרי”ל כתב שמהרי”ל היה נוהג לעמוד בשחרית לתפילת י”ח מתי שהתחיל הש”ץ תהלות לאל עליון ובמנחה כשירד הש”ץ לפני התיבה, ובערבית כשהתחיל הש”ץ קדיש וגם יסיר אז כיחו וניעו וכל דבר המבלבל מחשבתו.