חרק שנפל למשקה חם האם צריך 60 כנגדו?
שאלה מעשית- מבחני רבנות
חרק שנפל למשקה חם בשבת
מבחני רבנות
כשהוציא את החרק מהתבשיל/ כוס חמה:
רשב”א, ר”ן, אורחות חיים, ריב”ש – דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם כנמלים וזבובים דינם כדין עכבר, שאין טעמם אוסר בשאר משקים מלבד שכר וחומץ.
רא”ש, שערי דורא, רבינו ירוחם – טעמם אוסר בשאר משקים, ועל כן צריך ששים כנגדם.
הב”י תמה על שיטתם, דמשמע ליה שטעמם משום שמחלקים בין עכבר לשאר שרצים, דחמירי טפי. וכתב דבגמרא משמע דאין חילוק בזה.
והב”ח ביאר דראשונים אלה אינם מחלקים בין עכבר לשאר שרצים אלא ס”ל דלא הקילו בעכבר אלא בחומץ ושכר, אך בשאר משקים אסור בין בעכבר ובין בשאר שרצים.
מרדכי בשם הרוקח – זבוב אין בו טעם כלל, ולכן אפילו בשכר לא חיישינן לשער נגדו בס’.
כשהחרק עדיין בפנים:
בכה”ג כו”ע לא פליגי שהתבשיל כולו אסור, משום שיש להם דין בריה שאינה בטילה אפילו באלף כמבואר בסימן ק.
והרשב”א חידש דמ”מ כיון שטעמם מותר (לשיטתו), אין האיסור נוהג אלא היכא דיש חשש שנמצא גופם. אך אם הוציא מן התבשיל בכף ורואה שאין השרץ נמצא בה – מותר לאכול התבשיל שבכף. וכן הכלים עצמן מותרים, כיון שודאי לא בלעו גוף הבריה.
כשהחרק נמחה בתבשיל:
בכה”ג אין להם דין בריה, ולכן לדעת הרא”ש וסיעתו שמחמירים בטעמם – בטלי בס’ (ועי להלן בסי’ קז בהרחבה). ולדעת הרשב”א וסיעתו שמקילים בטעמם – בטלי ברוב.
הרשב”א חידש שאע”פ שנמחה גופם כולו בהיתר ויש בגופם יותר מכזית בכדי אכילת פרס – מותר לאכול את ההיתר, אע”פ שאוכל ודאי כזית איסור. והטעם, דלא אסרה תורה את טעם השרצים אלא בפני עצמם, אך כשנתערבו – בטלים ברוב וטעמם מותר.
והב”י העיר שאף הר”ן החלוק על הרשב”א לגבי היתר נטל”פ המוסיף באיסור (כדלעיל סי’ קג סעיף ב’), נראה שיודה כאן, שיש לחלק[1] (והב”ד הש”ך).
הרשב”א הוסיף שאף אם נפל השרץ לתבשיל מועט ממנו והוציא את גוף השרץ – מותר התבשיל, ואע”ג דבעלמא חיישינן לשער את פליטת האיסור כנגד כולו – בהא מקילינן.
[1] וביאר הגר”א (יא) שהחילוק הוא דכאן שהם פגומים ומאוסים לגמרי לא מתהני כלל, שנפשו קצה בהם.
פסיקת הלכה בדין חרק שנפל לתבשיל
השו”ע פסק כשיטת הרשב”א: “דברים המאוסים, שנפשו של אדם קצה בהם, כנמלים וזבובים ויתושים שכל אדם בודל מהם למיאוסן, ואפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו, אם ההיתר רבה עליו, מותרים. ומכל מקום, כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת, בודק ומסנן”.
וכתב הרמ”א: “מיהו בחלא ושכר, יש לחוש כמו בעכבר”. ובסימן קז סעיף ב’ הכריע ג”כ כדברי השו”ע. [ועיין לעיל בסעיף ב’ שמכאן יש להוכיח כדעת האחרונים המבארים שלא החמיר הרמ”א בעכבר לכתחילה אלא בשומן, ולא בשאר משקים].
