תשובה למבחן ברבנות שבט תשפ"ד

מקור הסימן מובא בגמרא עירובין קד עמוד א שרבא ביאר שהשמעת קול האסורה בשבת היא דוקא כשנשמע קול של שיר אך בקול שאינו קול של שיר יש להתיר.

אך בירושלמי ביצה:

אמר ר”א: כל משמיע קול אסורין בשבת. ר’ אלעא איעצר בסידרא, סליק לביתא ואשכחון דמכין. דמך על תרעא בגין דלא מקש בשבתא. רבי ירמיה שרי מקש על תרעא בשבתא, א”ל אביי: מאן שרי לך?!

הר”ח (מובא ברי”ף) והגר”א פסקו כירושלמי,

והרי”ף והשו”ע פסקו כרבא, דמוכח שהבבלי סובר כמותו (מאמימר ורב אחא בר יעקב, ולכן לא אכפת לן מהירושלמי:  “השמעת קול בכלי שיר, אסור, אבל להקיש על הדלת וכיוצא בזה, כשאינו דרך שיר, מותר”.

ולפי זה יתבארו הדינים המובאים בשאלה:

לעניין להקיש בדלת:  

ולפי השו”ע מותר להקיש על הדלת וכיוצא בזה כשאינו דרך שיר ואפילו בכלי, כשאינו מיוחד לכך. ואע”פ שכוונתו להשמיע קול.

והגר”א חולק ואוסר בכל מקרה שכוונתו להשמיע קול כדעת הירושלמי והר”ח,

והמשנה ברורה כתב שהעולם מקילים כשו”ע.

ומ”מ להקיש בדלת כלאחר יד (בשינוי) נראה שלכולי עלמא מותר, דלא עדיף ממחיאת כפיים דבסי’ שלט.

הקשה בדלת בטבעת הקבועה בדלת:

הרמ”א כתב: “ואסור להכות בשבת על הדלת בטבעת הקבוע בדלת, אף על פי שאינו מכוין לשיר, מ”מ הואיל והכלי מיוחד לכך, אסור. ולכן אסור לשמש להכות על הדלת לקרוא לבית הכנסת ע”י הכלי המיוחד לכך, אלא מכה בידו על הדלת”.

והמ”ב ביאר שאע”פ שאינו מכוון לשיר מ”מ מכיון שהכלי מיוחד לכך אסור. והביא שבפירוש המשניות לרמב”ם התיר בכלי מיוחד כשאינו קול שיר.

והטעם של האוסרים הוא שחוששים שמא יכוון לכלי שיר או לשמא יתקן הכלי. ויש אומרים שהוא משום עובדין דחול.

ויש מקומות שהשמש מכה בכלי מיוחד לשבת. (ומה שמכה על השולחן להשקיט העם – אפי’ ע”י חפץ שרי, כיון שאינו בכלי המיוחד לזה).

ולפי זה  משיכת חוט פעמון הדלת: לפי הנזכר לעיל יש לאסור,

ובשעה”צ כתב שיש מי שמתיר בשעת הדחק, ואפשר ליישבו , אך לכתחילה צריך להזדרז שלא לבוא לזה, וגם בדיעבד אם יכול ימשוך החוט בשינוי

ולסיכום: מפורש בכמה אחרונים לאסור, אך כשאינו יכול להיכנס לישון אפשר לסמוך להקל משום כבוד השבת (ולצלצל בענבל לקרוא למשרתת אין להקל כלל, דאפשר בלא זה וזה זילותא דשבתא).

ומ”מ בברזל של המנעול מותר לכו”ע, דאינו מיועד לדפוק אלא לנעול.

פתיחת דלת שיש בה ענבל:

המשנה ברורה כתב שזה תלוי במחלוקת הט”ז והמג”א בהשמעת קול כשאינו מכוון לזה,

והגר”א כט”ז לאסור(ומה שמתיר הוא רק בדבר שלא עשוי כלל לשם השמעת קול).

והא”ר כתב שאין להקל אלא בפרוכת בצירוף טעמא דמצוה.

ולכן ודאי נכון שיסיר הפעמון או יפקקנו מערב שבת,

אך בשעה”ד כגון ששכח – נראה שיכול לסמוך על המג”א להקל.

שריקה בשבת:

דין זה מובא בדרכי משה בשם השלטי הגיבורים שכתב: שכל האיסור הוא דוקא בזמר שעל ידי מעשה ואם כן אותן שכשרוצים לקרות חבריהם מצפצפים בפיהם ואף על פי שאותו צפצוף גם כן לפעמים הם מנעימים בשיר מכל מקום כשמכוין לקרות חבירו לא ינעים ושפיר דמי וגם לא עביד מעשה.

והרמ”א פסק: “וכן אם לא עביד מעשה, שרי. ולכן אלו שקורין לחבריהם ומצפצפים בפיהם כמו צפור, מותר לעשותו בשבת”.

והמשנה ברורה ביאר ששריקה כשלא עושה מעשה, כגון שקורה לחבירו על ידי שריקה ומצפצפים בפיהם כציפור – מותר, אפילו מנעים כקול שיר יש להתיר אם כוונתו לקרוא לחבירו.

פעמונים בספר תורה:

הט”ז מחמיר, מכיון שעשוי לקול.

אך הש”ך מיקל משום דצורך מצוה, וכריקוד דסי’ שלט.

ועוד, דלהמג”א שרי כל היכא דאין מכוון להשמיע קול. והשע”א כתב שלכתחילה אין לעשות, ובדיעבד כשנהגו היתר כמג”א אין למחות.

לומר לגוי לנגן או לתקן כלי שיר:

הדרכי משה כתב בשם המרדכי: ” שאפילו לומר לגוי לתקן הכלי שיר שרי משום כבוד חתן וכלה”, וכתב שמשמע שבלי זה אין התיר, ותמה הד”מ מדוע אם כן המנהג להיקל לומר לגוי.

אך כתב שאולי סומכים בזה על התוס’ שכתב שבזמן הזה שאין אנו בקיאים לתקן כלי שיר לכן מותר לרקד ולספק ולא גזרינן שמא יתקן כלי שיר.  

וכתב שאפשר שלכן אין לאסור אמירה לגוי בזה מאחר שאיסור השמעת קול משום שמא יתקן כלי שיר ואין גזירה זאת.

וכן פסק הרמ”א : שאפילו לומר לגוי לתקן הכלי שיר יש להתיר משום כבוד חתן וכלה אך בלי זה אין להיקל, וסיים הרמ”א שבזמן הזה יש להתיר.

וטעם ההיתר הוא משום שזה נחשב לשבות דשבות במקום מצוה, מכיון שאין שמחת חתן בלא כלים. ויש מקומות שהחמירו בזה אלא אם כן הכינו מערב שבת או שבא המנגן ומנגן מעצמו.

הטעמים של המתירים יש אומרים שזה משום ששמחת חתן וכלה עדיפה משאר מצוה ולכן התירו אמירה במלאכה גמורה, אך הגר”א כתב שטעם המתירים היא כמתירים אמירה דאורייתא במקום מצווה.

ובמקום שאין מצוה אם כן יוצא שאין להתיר.