בס”ד

האם מותר לסחוט לימון או תפוח בשבת?

אלו פירות מותר לסחוט ואלו אסור? פרט מתי אסור מדאו’ ומדרבנן, ומתי מותר? ומהו האיסור?

בגמרא  בשבת מבואר שלכולי עלמא אסור לסחוט ענבים וזיתים, ואפילו אם יצאו מעצמם אסורים גזרה שמא יבוא לסחוט לכתחילה, ובזה אף רבי יהודה מודה לחכמים. ולא נחלקו רבי יהודה וחכמים אלא לגבי תותים ורימונים שהכניסם לאוכלים וזבו מאליהם שרבי יהודה מתיר וחכמים אוסרים ואם למשקים אסור אטו זיתים וענבים. ובשאר פירות מבואר בגמ’ בדף קמד ע”א, שחכמים מודים לרבי יהודה שמותר לסוחטם אפילו לכתחילה.

אמנם נחלקו הראשונים מהו ההיתר “לסחוט” בשאר פירות:

הגהות הסמ”ק בהסבר הסמ”ק, רבינו ירוחם, רש”י, תוס’ – על פי דברי הגמרא שאסרה מדרבנן לסחוט כבשים בשביל המשקה שבהם, י”ל שכ”ש שאר פירות שאסור לסוחטם להוציא מימיהם, ואף שמשמע מהגמרא בקמד ע”א לגבי סחיטת עוזרדין, להתיר בשאר פירות – זה דוקא למתק אותם אך לא כדי להוציא מהם המשקה. וזיתים וענבים אפילו למתק אסור. וכן מבואר מדברי רב חסדא שמכיון שאחשביה בשבילו זה משקה וחייב חטאת אפילו בשאר פירות אם סוחטם.

ובבה”ל בסע’ ז ד”ה ולרבנו חננאל, כתב שלדעתו מותר לסחוט שאר פירות שכן איתא בהדיא שמותר לסחוט פגעין, ורק כבשים ושלקות לקמן בסע’ ז’ כתב שחייב חטאת אם סחט למימהן, וזה לא כהגהות סמ”ק שכתב שלדעת ר”ח מוכח משלקות שאף סחיטת שאר פירות אסורה.

הרי”ף הרמב”ם והרא”ש והסמ”ג – בשאר פירות מותר אפילו לסחוט. ואע”פ שמרב חסדא מבואר שכל אחשיבה נחשב משקה – הב”י כתב שסוברים שהעיקר כרב פפא, ועוד שלרב פפא יש עדיפות מכיון שהוא מסתדר עם פשטיה דסוגיה שמדובר בסחיטה.

הט”ז (א) שלא כב”י העלה שאף הרי”ף מודה שבשאר פירות אם כוונתו הייתה לשם משקה אסור.

וכתב הב”י שאפשר שגם לפי רש”י ותוס’ למסקנה אפשר לסחוט וכתבו דבריהם אליבא דרב חסדא.

אמנם הב”ח תמה על האפשר שר”ל הב”י שכן אע”פ שרב פפא מסיק שלא כדברי רב חסדא, מ”מ דברי רב חסדא נאמרו משמיה דרב נחמן, ורב נחמן בתרא הוא. ועוד שמכבשים מבואר שאע”פ שהמים לא בתולדה בהם – אסור לסוחטם למימהם, וכ”ש שיש להחמיר בפירות שיהיה מותר רק למתק. וסיים שיש להחמיר כרש”י.

והמג”א (א) כתב שבמקום שיש מנהג להחמיר כב”ח יש לנהוג כן (והב”ח ביאר שהרי”ף והרמב”ם אע”פ שרב חסדא החמיר זה מפני שדיבר על מקווה שהוא דאור’, אך בסחיטת שאר פירות שזהו איסור דרבנן, למרות שהסוחט החשיב המשקה, מ”מ מכיון שרוב העולם לא סוחטים – סובר כביכול רב חסדא שבטלה דעתו אצל כל אדם).

מה הדין בשאר פירות שדרך העולם לסוחטם?

הב”י כתב שמדבי מנשיא אפשר לומר שתותים ורימונים בגלל שרבים סוחטים אותם לכן נאסרו בגמרא ולא מפני שהיו יחידים שהיו עושים כן, ולכן י”ל שה”ה לשאר פירות כדלקמן שאם יש מקום שסוחטים אותם מעתה אסור לסחוטם בכל העולם משום שיש חשש שהסוחטו ישווה אותו משקה, ואע”פ שבגמרא הקשו שאתו דבי מנשיא רובא דעלמא זה מפני שדבי מנשיא היה יחיד, אך אילו היה מקום “אתרא” שהיה עושה כן זה היה מספיק כדי לאסור לכולם. וכתב שכן משמע מתשובת הרא”ש, וכן מוכח מהגמרא שכתבה שדוקא תותים ורימונים אסור, ואילו יין תפוחים שיותר היה מצוי בימי הגמרא לא נקטה ומסתמא גם היה אסור כמותם.

ומ”מ סיים הב”י שאם הדרך לסוחט הפירות אמנם מטרת הסחיטה נועדה לרפואה ולא לצמא או לתענוג – יש להקל מאחר שודאי שגם בימיהם היו סוחטים דברים נוספים לרפואה ואותם דברים לא נאסרו.

פסיקת הלכה:

השו”ע כרי”ף והרמב”ם שמותרת סחיטה בשאר פירות ולא רק כדי למתקם, מכיון שעומדים לאכילה ואין מי שרוצה אותם למשקים אין שם משקה על היוצא מהן והוי כמפריד אוכל מתוך אוכל, ואע”פ שחשב עליהם למשקה בטלה דעתו אצל כל אדם (מ”ב ס”ק ז).

ולפי הט”ז לעיל, אסור לסחוט שאר פירות לצורך משקה וכן דעת הב”ח להחמיר כרש”י, והמ”ב (ח) כתב שבמקום שנהגו להחמיר אין להקל, והוסיף שאפילו במקום שנהגו להחמיר דוקא כשסוחטו לשם משקה, אבל כשסוחטו בקערה לטבל בו המאכל מותר מכיון שלא נקרא משקה בזה. ובבה”ל מסיק שהעיקר להקל.

והרמ”א הוסיף על פי הב”י: “שאם הדרך לסחוט הפירות האלו לצורך תענוג או משקה יש להחמיר באותו מקום שנהגו כן”.

והמ”ב (ח) דייק שבשאר מקומות לשיטת הרמ”א שרי, אמנם אם הולך המשקה של הפרות ממקום למקום – אסור בכל העולם.

אמנם המג”א (א) הקשה שהרי לדעת הב”י משמע שמקום אחד אוסר לכל העולם, ואילו מהרמ”א משמע שאסור רק באותו מקום, וכתב שאדרבה דברי הב”י תמוהים, שכן כל השקלא והטריא בגמ’ הם אליבא דרבי אליעזר, אך קיימא לן כחכמים שרק באותו מקום אסור ואין מקום אחד אוסר לכל העולם[1].

אמנם הביא שמהתוס’ משמע שאם יש מנהג שלא קורה בכל העולם בגלל סיבה טכנית מנהג זה משליך על כל העולם כולו, כגון שאם לכל העולם היו גמלים היו מקיימים קוצים גם כן ומעתה קוצים נחשבים ככלאים בכל העולם. ולפי זה העלה המג”א שגם לעניין סחיטת פירות, שבית מנשיא אמנם היו מיעוט (יחיד אפילו) ולא כמו שכתב הב”י, ואעפ”כ אסור לסחוט מכיון שאחשבינהו משקה, ודוקא באופן שאם היה לכל העולם פרי כיוצא בו היו סוחטים אותו כמו בית מנשיא שאל”כ – היה מותר. ולכן אסר לסחוט אגסים מכיון שאם לעולם היו אגסים היו סוחטים אותם.

והבה”ל כתב שאין דברי המג”א מוכרחים, ומשמע משאר הפוסקים שיש להחמיר בכל מקום אף אם מקצת מן המקומות נהגו לסוחטם וכב”י ולאו דוקא שאם היה בכל העולם היו עושים כן.

דבר שאין הדרך לשתותו אלא נועד ליתנו באוכל

שיבולי הלקט בשם רבי יהודה ב”ר בנימין – דבר שידוע לעולם שנועד למתק המאכל מותר לסוחטו לכלי ואח”כ במאכל (כמו לימון). וכן כתב המג”א (א).

מה דין בתותים ורימונים שקיבצם בסתם לא לאכילה ולא למשקה וזבו:

לעיל התבאר שלאוכלים מותר ולמשקה אסור, ובסתם כתב המ”ב (ו) לאסור, ובשעה”צ (ו) כתב שזה לא כדעת הקרבן נתנאל שהתיר.

סחיטת תפוחים:

מהב”י מבואר שדינו כתותים ורימונים וכן כתב המ”ב (ט) מכיון שיש מקומות שנהוג לסחוט מהם הרבה, אך אם התפוח מבושל וסוחט שיצא ממנו מותר מכיון שסוחט כל האוכל ממנו וכן כתב הט”ז (ה)[2].

והגר”א משמע מיקל שדינו כשאר פירות שמשמע בגמ’ שהיו עושים יין תפוחים לרפואה.

והבה”ל דחה ראיית הגר”א שכן גם מובא בגמ’ שהיו עושים 300 גרבי יין ודוחק לומר שהיו עושים כן לרפואה. וסיים בדברי החיי אדם שכיום המנהג בארץ אשכנז למלאות מיין תפוחים חביות לאלפים למשקה, ואילו היו בשאר מדינות תפוחים לרוב כמו התם היו גם כן עושים מהם משקה ולכן אסור לסוחטם, וכתב שאף הט”ז היה מודה לדבריו, אם בזמנו היה המנהג כן.

האם מותר לסחוט לימונים, ובמה זה שונה מסחיטת פירות?

לימונדה:

הב”י הקשה על המנהג במצרים ששם נוהגים לסחוט לימונדה ביום חול ולשתות לתענוג ולא נמנעים לסוחטם גם בשבת? ותירץ:

• שסחיטת פרי אסורה אם הדרך לשתותו לתענוג דוקא או אם הדרך לשתות אותו כמות שהוא. אך אם הדרך לשתותו בתערובת (במשקה אחר כגון מים) לא נאסר.
• סחיטת פרי נאסרת דוקא כשסוחטו לבדו אך אם סוחטו לתוך משקה שרי.
• לסחוט לתוך תבשיל בלאו הכי שרי כמבואר לקמן.
• שיבולי הלקט בשם רבי יהודה ב”ר בנימין – דבר שידוע לעולם שנועד למתק המאכל מותר לסוחטו לכלי ואח”כ במאכל (כמו לימון). וכן כתב המג”א (א), והט”ז (ה) כתב שכן עיקר הטעם.

הט”ז (ה) כתב שהעיקר כטעם של שיבולי הלקט, שההיתר הוא מצד למתק אוכל, ולא לצורך משקה, ולכן מותר להכין לימונדה כי נותן את הלימון במים כדי להטעימם ולא שותהו בפני עצמו.

פסיקת הלכה:

השו”ע כתב שמותר לסחוט לימונים בשבת (מג”א (ח) מכיון שאין דרך לסחטן לצורך משקה אלא לצורך אוכל דינם כשאר פירות, וגם אם סוחטים לתוך משקה אין הדרך לשתותו לבדו, משא”כ בשלקות לקמן שיש להחמיר שלא לסוחטן לתוך משקה, מכיון שאפשר לשתותו לבדו). וכן פסק החזו”ע (ח”ד עמ’ קלד).

עוד כתב המ”ב שלפי הטעמים הנ”ל בזמן הזה שידוע שממלאים חביות למאות לשתות צע”ג אם מותר לסחוט בשבת לתוך משקה, שאפשר שדינם כתותים ורימונים כיון שדרך לסחטן בכלים בפני עצמם ועל כן צריך לזהר שיסחוט מקודם על הסוכר בפני עצמו שהוי כמשקה הבא לאוכל וכן לסחטו לבשל ועל גבי האוכל פשוט שמותר וכן דעת הבן איש חי (יתרו ס”ה) וכן כתב המנוחת אהבה (ח”ב פ”ו סי”א).

והט”ז (ה) כתב שה”ה לתפוחים שמותר למתקם מכיון שבמקומו לא היו שותים מיץ תפוחים כלל, ולכן אף המיץ היוצא מהם מותר לשתותו. (והט”ז לשיטתו בס”ק א, שאסר לסחוט אפילו שאר פירות לצורך משקה).

והחזו”א (או”ח סימן נב ס”ק יט) כתב שנתינת חתיכת לימון לתוך כוס תה כדי שיצא ממנו מיץ לתוך התה מותר מכיון שהמיץ היוצא מהלימון זב מאליו ואין לאוסרו מדין משקים שיזובו מכיון שהוא בטל בתוך המים וכן דעת המנוחת אהבה (ח”ב פ”ו סי”א).

האם מותר לסחוט לימונים שהיו כבושים במלח לצורך משקה?

המג”א (יח) כתב שדינם ככבשים ושלקות, וכן כתב המ”ב (כב). וביאר שכל ההיתר לסחוט לימונים הוא דוקא קודם שנכבשו, אבל כשהיו כבושים במלח ושאר דברים דינם ככבשים ושלקות יתבאר לקמן בסע’ הבא.

[1] על פי הערה לעיל בשיטת הריטב”א והרשב”א בהסבר ‘תרדין’, שהרמ”א אסר דוקא באותו מקום ולא לכל העולם, כי לא פוסקים כרב פפא, ומ”מ הגיע למסקנה שאם יש דבר שבכל העולם היה שפע, היה לאסור, כלומר שצריך 3 תנאים. א. אחשיבנהו ב. שיש מקום שסוחטים. ג. שאם היה בכל העולם.

[2] נראה לומר שאז אינו סוחט משקה אלא כמו עיסה שכזאת.