מבחני רבנות | שבת ניסן התשפ"א

יש כמובן להקדים את הגמרא לעניין בורר (שכבר הבאנו במאמרים הקודמים, ניתן לראות באתר בתשובות למבחני רבנות)

לגבי ברירת עצמות דגים :

הוצאת עצמות שיש עליהם בשר מתוך הבשר

הביאור הלכה כתב כשמוציא עצמות בשעת האכילה, אף שעושה זאת על מנת לאכול לאלתר, לא ניתן למחות ביד המקל, כיון שדינם כלוזים ובוטנים בקליפתם, שנחשבים למין אחד כיון שמחוברים יחד, או לשומים ובצלים שמותר לקלפם. וה”ה לעוף ועצמות. ודוקא שיהיה בגדר ‘לאלתר’ המבואר לעיל. ואם לא נשאר עליהם בשר – אסור, אלא אם כן ימצוץ כל עצם לאחר שמוציאה ואז ישליכנה.

אך המאמר מרדכי והחזו”א (סי’ נד ס”ק ג) כתבו שאסור, ולכן יקח העצם שיש עליה בשר, יאכל הבשר ואז יזרוק, ואם אין עליה בשר לא יגע כלל.

והבן איש חי (ש”ש בשלח י-יא) והיביע אומר (ח”ה סי’ לד, ד) כתבו שמותר, שנחשב כדרך אכילה, ועוד שאין ברירה במחובר ודבוק לאוכל. ומטעם זה מותר לקלף פירות וירקות שקליפתם נאכלת. ואף אם נאכלת ע”י הדחק, ואף אם רוצה לאכול ממנו לאחר זמן (חזו”ע ח”ד עמ’ רלא והלאה). וכן דעת המנוחת אהבה (ח”ב פ”ז הי”ג) וכתב שה”ה למלפפונים, תפוחים, אגסים, גזר וכדומה.

השש”כ כתב שיש מתירים ויש מחמירים, ולא הכריע.

המנ”א (ח”ב פ”ז הל’ טו) כתב, שנשים שנוהגות להסיר את העצמות מהדגים קודם הסעודה לצורך ילדים קטנים שאינם יודעים לאכול דג שעצמותיו בתוכו, יש להם על מה שיסמוכו, וכן נהגו להקל בזה בכמה מקומות. ומ”מ צריך להזהר לברור סמוך לסעודה כדין בורר אוכל מתוך פסולת.

הטעמים שאפשר לסמוך להקל: א. הואיל וכך היא דרך אכילת דגים, שמוציאים את העצמות מהבשר ולא להיפך. ב. יש מקילים שאין איסור בורר בפסולת המחוברת לאוכל, משום דהו”ל כחותך בגוף אחד. וה”ה לעצמות הדגים המחוברות לדג. ג. אין העצמות נקראות פסולת כיון שהם מחוברות לדגים, והוי כמו אגוזים שנשתברו המונחים בקליפתם, שלא נקרא שם פסולת עליהם כיון שאורחייהו בהכי והוו שומר לפרי.

החזו”ע (ח”ד עמ’ קצו-ר) והילקו”י (שבת ח”ג שיט, לז) הקלו להוציא את העצמות.

כתב השש”כ (פ”ג יא-יב) ע”פ הבה”ל (ד”ה מתוך), שהדרך בה ראוי לברור את האידרות (עצמות) מהדג בשבת היא:

1. הטוב ביותר: באידרות עם בשר דג – יכניס את הדג עם האידרות לפיו ואח”כ יוציאם, ובזה אין איסור בורר כלל.
2. עוד אפשרות: יחזיק באידרה ויאכל את הבשר שעליה (חזו”א), או יוציא את האידרה בידו מהדג וימצצנה בפיו (בה”ל).
3. אם גם דרך זו אינה נוחה: יש מתירים להסיר את האידרות עם מעט בשר (בה”ל), ויש אוסרים (חזו”א).
4. עצמות שאין בהם בשר כלל ואינו רוצה למוצצן – אסור להסירן כלל.

לגבי זבוב שנפל למרק:

דין זה מובא בביאור הלכה והביא שנחלקו בזה האחרונים:

מהר”י אבולעפיא – מותר, משום שאין איסור ברירה אם בורר על מנת לאכול לאלתר.

מהריט”ץ – מותר, “אין ברירה בלח, וגם את הצרעה ישלח”, שלא שייך בורר בדבר שצף, אלא רק בדבר המעורב.

ט”ז (יג), משנ”ב וחזו”א – מותר רק אם מסיר יחד עם הזבוב מעט משקה, שנחשב שבורר את האוכל, ומותר .

שו”ע הרב (בסידורו, עמ’ 326) – ישפוך את הנוזל מהכוס עד שישפך גם הזבוב, שמה שמחזיק בידו נחשב אוכל.

הכרעה: השש”כ (פ”ג, יח) פסק שניתן להסיר את הזבוב כשמוציא מעט משקה יחד עם הזבוב.

אך המנ”א (פ”ז הל’ לב) פסק שמותר להסיר הזבוב: “בין ביד בין בכף כדי לשתות את המשקה מיד”. ובסוף דבריו כתב: “ומכל מקום נכון להחמיר אם אפשר להסירו בכף וליטול מעט מהמשקה עמו”.

והילקו”י (סי’ שיט הל’ כח) כתב שמותר להסיר הזבוב בידו או בכלי, אך ראוי לשפוך עימו מעט משקה.

ובחזו”ע (שבת ח”ד עמ’ רלב) ובמנוחת אהבה (ח”ב פ”ז הל”ב) כתבו שטוב להחמיר ליטול עם המשקה והמקל יש לו על מי לסמוך. והוסיף המנ”א בהערה (עמ’ רלז) שדווקא זבוב שצף על גבי המשקה, אבל גרעין לימון וכדומה ששוקע במשקה יש בזה איסור בורר.
האם גם בברירת אוכל מאוכל אחר יש שם “אוכל” ו”פסולת”?

בגמרא בשבת מובא : שבת עד ע”א (פרק כלל גדול)

היו לפניו (שני) מיני אוכלין.

וכתבו התוס’, רא”ש, טור ותרה”ד שגם בשיני מיני אוכלין יש דין בורר ולכן צריך לברור את המין שרוצה לאכול (אוכל), מתוך המין שאינו רוצה (פסולת).

אך הרמב”ם (ע”פ ר’ דוד עראמה והמגילת ספר, מובא בבה”ל ד”ה ומניח) כתב שבשני מיני אוכלים אין דין בורר ולכן מותר לברור אף את המין שאינו רוצה לאכול, ובתנאי שיאכל לאלתר.

ורש”י כתב בשני מיני אוכלים אין איסור בורר כלל.

הכרעה: השו”ע כתב: “היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים, בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד”.

והרמ”א הוסיף בתוך דברי השו”ע אחר המילה “ומניח”, את המילים: “השני כדי”. וכתב המ”ב (יב) שהאחרונים הסיקו מלשונו שצריך לברור דווקא את המין שרוצה לאכול, ולא להפך. וכ”פ הבה”ל.