מבחני רבנות | איסור והיתר ניסן התשפ"ד
בעלת הבית אפתה חלות לשבת בתבנית בשרית, בתנור לצד החלות הניחה פשטידה ממולאות בבשר שומני, תוך כדי אפיה זב שומן מהפשטידה לתבנית בצד החלות, אך השומן לא נגע בחלות עצמן. האם החלות מותרות באכילה? והאם החלות מותרות לאכילה בארוחה חלבית?
דוגמה לכתיבת תשובה מליאה במבחן ברבנות
שערי דורא – הלחם שאופים בתנור לכבוד שבת עם הפשטידא של בשר – מותר, לפי שהלחם דבר מועט הוא ונאכל מהר בשבת.
ובדרכי משה כתב טעם אחר שמותר: שכיון שמשנים את צורתו, או במקרה שניכר הבשר או החלב בפת – גם מותר.
הגהות אשר”י – מעיקר הדין מותר לאפות לחם עם פשטידא שלנו, כיון שהפשטידא מכוסה והתנור גדול (ולא שייך ריחא). אך אם זב שומן הבשר חוץ לפשטידא ונבלע בתנור, אע”פ שהפת רחוקה – אסורה הפת, ולכן לכתחילה אין לאפות פת עם טפילות (פשטידא וכדומה), אלא יסיק התנור ואז יאפה.
ד”מ בשם איסור והיתר הארוך – יש לאסור אף בדיעבד, אא”כ היתה הפשטידה במחבת (=כעין תבנית) שלא יכול השומן לזוב לתנור.
הגהות שערי דורא – אע”פ שהיום שמים הטפילות במחבת –חוששין שלא לאפות עימן פת, אך יש שמקילים ושמים את הפשטידה בפתח התנור ממש. ויש שמקילים אף בלא מחבת אם התנור משופע והפת למעלה כך שלא יכול לזוב השומן אליה.
פסיקת הלכה:
הרמ”א כתב: “ואין לאפות שום פת עם פלאד”ן או פשטיד”א בתנור, דחיישינן שמא יזוב מן השומן על הפת. ואם זב תחתיו, דינו כאלו נילוש עמו, ונוהגין לשום הטפילה בפי התנור. ואפילו הוא במחבת, נוהגין להחמיר לכתחלה” [ט”ז (ג) כלומר אפילו אם שם הפשטידא במחבת שאז אין לחוש שמא יזוב יש להחמיר, ודוקא לכתחילה].
והש”ך (א) כתב שלכתחילה אין לאפות שום לחם עם פשטידא אם התנור אינו משופע (ואם הוא משופע הרמ”א לקמן מיקל).
מה כוונת הרמ”א ‘אם זב תחתיו’:
הב”ח הבין שהכונה היא שזב תחת הפת ממש, ורק במקרה כזה נאסר. ותמה על הרמ”א, כיון שמבואר בהגהות אשרי שהפת נאסרת אף אם היא רחוקה אף שלא הגיע לפת. והסכים עמו להלכה הט”ז (ב).
והש”ך (ב) כתב שאף כוונת הרמ”א לאסור אף שלא הגיע לפת, ומה שכתב ‘ואם זב תחתיו’ הכוונה תחת הפשטידא. וביאר שאם ראינו שזב, וכן אם התנור משופע באופן שאם זב מן הסתם הגיע עד הפת – בשני מקרים אלו נותר רק ספק אחד, ולכן מחמירים. (ולא ס”ל להרמ”א לצרף את הספק שכתב האו”ז שמא לא יאכלנה עם בשר, כי קרוב הדבר שיאכל ובכי האי גוונא לא מצרפים לספק).
ואבן העוזר, כרתי ופלתי, בית מאיר, והבית אפרים כתבו שכונת הרמ”א כפשוטו – להקל כל שלא זב תחת הפת. וביארו שטעמו הוא משום דאפילו אם פעפע לפת דרך התנור, הלא הוי נ”ט בר נ”ט (השומן בתנור והתנור בפת ועדיין הוי היתר), ושרי.
והחוו”ד יישב את דברי הש”ך והט”ז דלא הוי בכה”ג נ”ט בר נ”ט, כיון שמפעפע בשעת הבישול עצמו, ובכה”ג לא חשיב נ”ט בר נ”ט.
לפי זה לעניין השאלה, לפי הש”ך והט”ז יש לאסור לאכול את הפת. ולפי הבית אפרים הפת מותרת באכילה.
לעניין אם מותר לאכול את הפת עם גבינה:
ובבית אפרים הנ”ל נשאל על מעשה שאפו נשים לחם לשבת, ואחת הנשים שמה בלחם בצל וחמאה וזב קצת חמאה לתנור. והעלה שיש להתיר הלחמים משני טעמים: הא’ כנ”ל, שאומרים נ”ט בר נ”ט אף בשעת הבישול ואין לאסור כל שלא זב תחתיו ממש, ועוד שהחמאה הייתה כמות מועטת שאין בה כדי לתת טעם בכל הפת, שכל הלחמים מצטרפים לששים בתנור, ולכן לכולי עלמא יש להתיר בכי האי גוונא.
ונפק”מ בין הטעמים שאם ההיתר מצד נ”ט בר נ”ט לכתחילה אין לאכול הפת עם בשר, שנ”ט בר נ”ט אסור לכתחילה, אך לטעם השני מותר לאכול עם בשר.
אמנם בסימן צ”ה התבאר שישנה מחלוקת אם נ”ט בר נ”ט מותר לכתחילה ולפי הדעות שמתירות ה”ה שיהיה מותר אף לכתחילה לאכול את הפת עם חלב.
דין זה של נ”ט בר נ”ט בשעת הבישול התבאר בהרחבה בסימן צ”ה סע’ א’, ונביא כאן בהרחבה:
האם אומרים נ”ט בר נ”ט בשעת הבישול?
פת”ש (שם) כתב בשם החוות דעת שאין אומרים נ”ט בר נ”ט בשעת הבישול, כלומר, שאם התבשלו דגים בקדירה, ובשעת הבישול נשפך על הקדרה מבחוץ חלב כנגד הרוטב – אין לאכול הדגים עם בשר, ואם בישל לאחר מכן הדגים עם בשר צריך ששים בבשר כנגד כל החלב שנשפך. והטעם לכך, שיש לומר שבישול מפעפע בכל הכלי לחומרא והבלוע מקושר עם התבשיל וכאילו התבשלו יחד, ולכן האוכל (הדגים) נחשב לבלוע מטעם ראשון.
אך הביא הפת”ש שהבית אפרים השיג על החוו”ד וכתב שאומרים נ”ט בר נ”ט אף בשעת הבישול.
בילקוט יוסף (פט, עט) פסק כבית אפרים: וז”ל “מיחם של מים חמים שמניחים אותו על הגז או על הפלטה בשבת, והוא מיוחד למים בלבד, אך פעמים שנותנים על המכסה מלמעלה עוגות בורקס של גבינה, ונמצא שמיחם זה נעשה לכלי חלבי, עם כל זה מותר לקחת מהמים שבתוכו לשתות תה או קפה בארוחה בשרית, ואין בזה כל חשש. אולם יש ליזהר שלא לתת עוגות עם מילוי בשר על מכסה המיחם, ואם רוצים להכשיר את המיחם להופכו לבשרי, צריך להגעיל את המיחם עם המכסה שעליו. וכן מיחם זה חייב הכשר לפסח, אף שרוב תשמישו למים חמים ולא לחמץ”.
אך בשו”ת מאמר מרדכי (ח”ב יו”ד סימן ה’) כתב: “שאע”פ שהמכסה אינו מחורר הרי הוא כמחורר והרי הוא מקבל טעם של בשר או חלב, והחום והזיעה של המיחם עולים למכסה ונהפך המכסה והמים שבסיר ובמיחם לחלבי או לבשרי (אם הניח בורקס על המכסה)”.