מקור הדין בסימן שכא סעיף ג –

בגמרא בשבת דף קח עמוד ב מובא:

תני רבי יהודה בר חביבא: אין מולחין צנון וביצה בשבת. רב חזקיה משמיה דאביי אמר: צנון – אסור, וביצה – מותרת. אמר רב נחמן: מריש הוה מלחנא פוגלא (צנון), אמינא: אפסודי קא מפסידנא ליה, דאמר שמואל: פוגלא חורפי מעלי. כיון דשמענא להא, דכי אתא עולא ואמר: במערבא מלחי כישרי כישרי (חתיכות חתיכות כלומר צננות הרבה), ממלח – לא מלחנא, טבולי – ודאי מטבילנא.

ורש”י פירש שע”י המלח, המלח מעבד את הצנון ונעשין קשים והוי תיקון (מצד שהצנון נשמר) וכן כתב הר”ן שהאיסור משום מעבד. ועוד כתב רש”י שלמסקנה שתיים אסור למלוח אך מותר להטביל במלח בשעת האכילה ורק אחד, וכן הוא דברי הטור על פי הב”י .

והרמב”ם גם אסר למלוח צנון בשבת אמנם לא מטעם מעבד כרש”י, אלא מטעם שנראה ככובש בשבת, ואסור לכבוש בשבת מפני שהוא כמבשל. 

ועיין בתוספות יום טוב (שבת פרק יד משנה ב) שפירש שמחלוקת הרמב”ם ורש”י תלויה אם פוסקים שהמולח בשר לדרך חייב משום מעבד, שלפי רבה בר רב הונא חייב ולפי רבא פטור .

האם מותר להטביל חתיכות צנון אחת אחרי השנייה ורק אז לאוכלם?

תרומת הדשן – להטביל שתיים בזה אחר זה מותר אם אוכלם מיד לאחר ההטבלה, ואחד מותר להטביל אפילו לזמן מרובה . התרומה הבין שהאור זרוע התיר בצנון אחד למלחו ולהשהותו לזמן מרובה.

אך הט”ז (א) הבין שהאור זרוע חולק על הסמ”ק, שהסמ”ק התיר לזמן מרובה בצנון אחד, והאור זרוע אסר. וביאר הט”ז שיש בזה שני איסורי מליחה כשעושה העיבוד: א. אם מולח אחד ושוהה זמן מרובה כדי למתקו אסור. ב. אם מולח הרבה ביחד אפילו לזמן מועט אסור כי דומה למעבד, אבל בזה אחר בזה מותר, וכן פסק המ”ב (יד).

וכך ביאר הגמ’ שלהטביל מותר היינו שבטבילת צנון שבדר”כ נעשית עם צנון אחד שרי אף שכשמטביל הרבה צננות בזה אחר זה – אם אוכלם תכף. ומה שכתבה הגמ’ שמליחה אסורה כוותה שלשים כמה צננות ולמלחם אסור מכיון שהדרך היא שהם נוגעים זה בזה בשעת המליחה ודמי למעבד.

והט”ז הקשה לפי זה על מנהג שהיו חותכים צנון דק דק לכמה חתיכות ונותנים אותה בקערה ומולחים אותו ביחד, והרי לפי מה שביאר אסור למלוח יחד, ודוקא כל אחד בפני עצמו שרי, ותירץ שמכיון שנותנים שם חומץ (שמן) ומינים אחרים ולא נותנים לו להזיע אפילו מעט זמן שרי לא דומה לעיבוד. אמנם מה שעושים עם החסה שמולחים בפני עצמו ומשהים אותו ואח”כ שמים את החומץ אסור מכיון שדומה לעיבוד. ובכל זה כן פסק המ”ב (יד).

ועיין בסע’ הבא מה המנהג (לאסור אלא רק אחד שרי, ואוכלו מיד).

ולקמן הבאנו שהב”ח כתב שלטבל אחד אחרי השני דוקא לטעם הרמב”ם מותר אך לרש”י יש להחמיר.

פסיקת הלכה:

השו”ע פסק כרמב”ם שהאיסור משום כובש: “אסור למלוח חתיכות צנון, ד’ או ה’ ביחד, מפני שנראה ככובש כבשים, והכובש אסור מפני שהוא כמבשל (ואסור מדרבנן, מ”ב ס”ק טז); אלא מטבל כל אחת לבדה, ואוכלה. אבל ביצים, מותר למולחן”.

הט”ז (ב) כתב שלאו דוקא צנון אלא ה”ה שאר דברים שצריכים מליחה כגון בצל ושום וכן פסק המ”ב (יג), והוסיף שה”ה למלפפונים חיים  [וכן קישואים ולימון וכרוב וחצילים ועגבניות ירוקות, חזון עובדיה ח”ד עמ’ תמז], ומ”מ בדברים שאין הדרך לכבוש מותר לתת מלח, והחוט השני (ח”ב פ”ל ס”ק ג) כתב שלכן מותר לתת מלח באבוקדו ותפוח אדמה מבושלים שדינם כנתינת מלח בביצים.

שיעור המלח שאסור ליתן על הירקות:

החוט השני (ח”ב פ”ל ס”ק ג) כתב שהוא אפילו משהו. ופסק הבן איש חי (בא יז) וכף החיים (יט) שאסור ליתן מלח על סלט ירקות בשבת אלא אם מיד אחר המלח יתן עליו חומץ כדי שלא יקבלו טעם המלח ויזיעו וכן דעת החוט השני.

אמנם הלוית חן (ס’ ס’ ד”ה נראה) כתב שסלט עגבניות שאין הדרך לעשות מהם כבשים וגם אין המלח מועיל בהם אלא להטעימם מותר ליתן בו מלח וגם אם מערבים בסלט מלפפון שנחתך דק דק מותר ליתן מלח על מנת לאוכלו מיד, מכיון שלאחר שנחתך אין הדרך לכבושו, אך המחמיר בזה לתת עליו שמן או לימון מיד תבוא עליו הברכה. וכן נראה דעת השש”כ (פי”א הע’ ו) מכיון שאין דרך לכובשם כשהם חתוכים.

• נתינת סוכר על פירות:

האור לציון (פל”ג הע’ א) והבן איש חי (טהרות סכ”ב) והחזון עובדיה (ח”ד עמ’ תנז) כתבו שמותר לתת סוכר על תות שדה ושאר פירות ולא דמי למלח.