השו”ע פסק כרמב”ם: “אין מתעמלין, היינו שדורס על הגוף, בכח (מ”ב ס”ק קכט, שפושטין ומקפלין זרועותיהן לפניהם ולאחריהם ומתחממים ומזיעים) כדי שייגע ויזיע”.
והט”ז (כח) הקשה שלכאורה מכיון שאין צורך בשחיקת סממנים היה לנו להתיר לחולה שאין בו סכנה, ומאי שנא מהסעיף הבא שמותר מטעם שלא שייך גזירת שחיקת סממנים. ותירץ שמכיון שפעמים מביאים הזיעה על החולה ג”כ על ידי סמנים, חוששים שיעשה רפואה אחרת. משא”כ בסע’ שאחר זה שאין שייכות רפואה לאותם הדברים ע”י שחיקת סממנים כלל, לא גוזרים.
והעתיקו המ”ב (קל). והוסיף, שבשינוי יהיה מותר לעשות לחולה שאין בו סכנה (ואע”פ שבס”ק קכא התבאר שמותר לחולה שאין בו סכנה לשתות דברים המרפאים בלי שינוי, זה דוקא בדברים שאין במלאכות דרבנן או בדברים שאינם נראים כעין מלאכה, היינו שאין כלל סרך מלאכה ועובדה שלבריא מותר, וגזרו רק למי שיש לו מחוש משום שחיקת סממנים, ולכן בחולה גמור לא גזרו).
הבה”ל הביא שאע”פ שהשו”ע בשכז סע’ ב, כרש”י, כאן כתב כרמב”ם. והאליה רבה כתב שלדינא יש לפסוק כרמב”ם, וכן נמצא בפירוש הר”ח, כרמב”ם.
ומכלל הדברים היה נראה שאסור יהיה לעשות מסאג’ בשבת, אך למעשה החזו”ע (ח”ג עמ’ שפו-שפז) כתב שכן אם הגב שלו תפוס וכדומה מותר לעשות מסאג’ אם מטרתו לשחרר את הגוף ולא על מנת להזיע (שיעשה בנחת).