האם מותר לנפח בלון כדור ומזרן גומי בשבת?

שאלה מעשית- פתרון מבחני רבנות

ניפוח בלון כדור ומזרן גומי בשבת

מבחני רבנות

ניפוח בלון כדור ומזרן גומי בשבת

ניפוח בלון, כדור ומזרן גומי בשבת

איתא בגמרא בשבת (מח ע”א):

רב חסדא שרא לאהדורי אודרא לבי סדיא בשבתא. איתיביה רב חנן בר חסדא לרב חסדא: מתירין בית הצואר בשבת אבל לא פותחין, ואין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת! – לא קשיא, הא – בחדתי, הא – בעתיקי. תניא נמי הכי: אין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. נשרו – מחזירין אותן בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב.

מבואר מהגמרא שאסור לתת מוכין לכריות חדשות בשבת. ונחלקו הראשונים בביאור טעם האיסור.

שיטת רש”י

רש”י פירש שהאיסור בכריות חדשות הוא משום “שלא היו מעולם לתוכו – אסור, דהשתא עביד ליה מנא“. אך בישנים שרי: “בעתיקי – להחזירו לכר זה שנפלו ממנו”.

כלומר, לפי רש”י האיסור הוא משום שכאשר מכניס את המוכין לכרית חדשה הופך אותה כלי, ונראה לבאר שפירש כן מכיון שדין זה נכתב בסמוך שאסור לפתוח בית הצואר והאיסור הוא משום מתקן מנא, וא”כ מסתמא שגם דין זה של נתינת המוכין לתוך הכר נאסר משום מתקן מנא.

אמנם בכרית ישנה, מכיוון שהמוכין כבר היו בה – אין בזה תיקון.

אך קשה, מניין חילוק זה שיש לחלק בין ישנה לחדשה, שהרי גם ישנה שנפלו לכאורה יש בה עתה תיקון מנא, היות והנוצות נפלו ממנה, א”כ בחזרתם לכאורה עביד מנא?

ויש לומר, שמתקן מנא זוהי הפעולה הסופית שחותמת ועושה הכלי לכלי. ולכן בכר חדשה כל זמן שלא הכניסו אליה את הנוצות לא ניתן לה שם כלי, משא”כ בישנה.

דבר נוסף שיש לציין בשיטת רש”י לגבי מה שפירש לעיל: “בעתיקי – להחזירו לכר זה שנפלו ממנו“.

אם נדקדק ברש”י, כשכתב “להחזירו לכר זה שנפלו ממנו”, נראה לומר שאם לוקח כרית ישנה אך מניח בה מוכין חדשים הוי ג”כ תיקון מנא של המוכין, שגמר מלאכת תיקונם של המוכין הוא בזמן הכנסתם לכר.

שיטת הריטב”א

הריטב”א ביאר בתירוץ הגמ’ שבישנים אין איסור, שאין הכוונה שאין בזה תיקון מנא, אלא לומר: “שאין זה נראה מלאכה כלל”, כלומר שהתייחסות אם נחשב החזרת המוכין לכר לתיקון מנא, נקבע מצד אם יש כאן “מראה מלאכה” ומכיון שאין כאן מראה מלאכה שהרי היו לפני שבת – לא עובר על איסור כלל.

ומדבריו נראה, שאף בחדשים ישנו רק איסור דרבנן שמחזי כמלאכה.

ונראה שיש לבאר בדעת הריטב”א, שלא מסתבר שיהיה חילוק כ”כ בין חדשים וישנים. ועוד, מה חידשה הגמרא בין הסוגיה של פתיחת בית הצוואר לבין הסוגיה של להחזיר מוכין.

 

 

שיטת המאירי

נראה מדברי המאירי, שהאיסור הוא מצד שיש תיקון חשוב של אומן, אך כשנשרו ולא נותנם שם לכתחילה שרי, מכיוון שאין צריך אומן בחזרתם, ואף הדיוט יכול להחזירם. וז”ל המאירי על הסוגיא שם:

אין נותנין מוכין ונוצה לתוך הכר או הכסת בי”ט ואין צריך לומר בשבת שהרי עכשיו עושהו כלי אבל אם נשרו משם בשבת מחזירין אותן בשבת ואין צריך לומר בי”ט שאין זה עשיית כלי אחר שהדיוט יכול להחזירם ואין צריך אומן.

וא”כ האיסור אינו בהחזרת המוכין, אלא בעצם גמר מלאכת הכר שנעשית ע”י אומן. והדבר צ”ע, שאומן לא נזכר כלל בגמרא.

והמאירי סבר כך, מהשוואת הסוגיות של פתיחת בית הצואר, ופתיחת הצואר זה תיקון של מעשה אומן. ואם כן יש לומר שהגמרא שכתבה “חדתי” יש לומר שכוונתה למעשה אומן.

ובאמת ניתן לבאר שהמאירי לשיטתו, מהא דהגמרא בביצה (לו ע”ב) כתבה שאסור לשוט על פני המים, גזירה שמא יעשה חבית של שייטין. והמאירי שם הביא שיש גורסים שמא יתקן את החבית של שייטין, וכתב שזה אינו, שהרי אין בניין בכלים, אלא האיסור הוא לעשות מחדש ממש ובזה יש בניין. היינו שכדי להתחייב בגמר מלאכת דבר או משום בניין בכלים או משום מתקן מנא, צריך שיהיה תיקון מחדש של כלי, או תיקון של אומן, ולא די בהחזרת מוכין בלבד.

שיטת הרמב”ם

הרמב”ם בהלכות שבת (פרק כב הלכה כג) פסק:

הצובע מאבות מלאכות, לפיכך אסור לאשה להעביר סרק על פניה מפני שהיא כצובעת, והתופר מאבות מלאכות לפיכך אסור למלאות הכר והכסת החדשים במוכין גזרה שמא יתפור, אבל מוכין שנשרו מן הכר או מן הכסת מחזירין אותן בשבת.

ושיטת הרמב”ם צריכה עיון, שכן באף אחד מהראשונים לא מצינו שהגזירה היא שמא יתפור. ועוד, שאין זה עולה מפשט הגמרא, שנאמר שם:

רב חסדא שרא לאהדורי אודרא לבי סדיא בשבתא. איתיביה רב חנן בר חסדא לרב חסדא: מתירין בית הצואר בשבת אבל לא פותחין, ואין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת!

והרי היה לרמב”ם לומר שכמו שיש איסור לפתוח בית הצואר מצד מתקן מנא ה”ה שהאיסור להחזיר המוכין מצד מתקן מנא.

אמנם ניתן לומר שהרמב”ם הבין שהקושיא היא דווקא מסמיכות המשך הגמרא של “מתירין בית הצואר” ולא ממה שכתבה הגמרא “שפותחין”, היינו שמותר להתיר קשר של בית הצואר, אך להחזיר מוכין לכר אסור מגזירה שמא יתפור.

אך עדין קשיא לן, מדוע מ”מ לא אסר הרמב”ם מדין מתקן מנא וכשאר הראשונים?

ובספר דברי ירמיהו תירץ, שמטעם מתקן מנא הרמב”ם סבר שאין לחלק בין ישנות לחדשות, אמנם מגזירה שמא יתפור יש לחלק שכן דוקא בישנות שלא תפרן עד עתה יש לומר שלא יתפור עוד, משא”כ בחדשות שיש לנו לחוש לשמא יתפור.

ניפוח בלון וכדו’ בשבת

ומכל מה שכתבנו יש לברר בדין ניפוח בלון בשבת:

יש לדון מדין ניפוח בתחילה אם הוי כנותן מוכין לתוך הכסת, וכן יש לדון שאף אם ניפח בערב שבת, אפשר שעתה ינפח מחדש הוי כנותן מוכין חדשים ואסור לרש”י, כפי שכתבנו שניתן לבארו. או שנאמר כדעת המאירי שמכיון שאין כאן מעשה אומן שרי בכל אופן. או שנחוש לדעת הרמב”ם שבמקום שיש רגילות לתפור, יש לחוש, ומכיון שבלון חדש הדרך לקושרו יש לחוש להכי, אלא אם ניפח מערב שבת ולא קשר, א”כ גילה דעתו שיותר לא יקשור.

השו”ע (סי’ שמ סעיף ח) פסק: “מוכין שנפלו מן הכסת, מותר להחזירם אבל אסור ליתנם בתחלה בכסת”. ולא ביאר אם לחוש לדעת רש”י מדין מתקן מנא, או לרמב”ם מדין שמא יקשור.

והט”ז שם (סק”ה) העתיק את דברי רש”י, אך המג”א (סקי”ד) העתיק הן דברי רש”י והן את דברי הרמב”ם, ומשמע שחשש לשני הפירושים.

ובמשנה ברורה (סקל”ג) העתיק רק את דברי רש”י, כמו הט”ז, וביאר בשעה”צ (אות סח) שהרבה ראשונים סתמו כמותו ולכן שיטה זו עיקר.

פסיקת הלכה בדין ניפוח כדור בלון בשבת

בשו”ת חלקת יעקב (סי’ קסז-קסח) העלה לאסור אפילו לנפח בלון שניפחו בערב שבת, מדין מוכין שנפלו מן הכסת שמותר להחזירם, אך לא ליתנם בתחלה, ומרש”י שהובא לעיל דייק, שלא מבעיא שאסור לתת מוכין לכר חדש, אלא אף לתת מוכין שלא ניתנו לכר זה ג”כ אסור, וא”כ גם לנפח בלון שירד אוירו אסור מכיון שעתה מכניס לו אויר חדש והוי מתקן מנא ויש לחוש לחיובא.

ובשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ יא) כתב הגרשז”א לחלק בין אם ניפחו מערב שבת או לא ניפחו, שאם כבר ניפחו אין לאסור.

ובספר הליכות שבת (ח”ב פ”י הלכה ז) כתב שמותר לנפח מזרן או כדור-ים שניפחו מערב שבת [ועתה יצא האוויר ורוצה לנפחו שוב], ואין לחוש שמא יקשור, כיון שנסגר באמצעות פקק.

אך בבלון – אע”פ שניפחו מערב שבת יש לחוש שמא יקשור, מכיון שכך הרגילות. ואם ניפחו קודם השבת וגם הראה שאינו בהול לקושרו, וכגון שליפף סביב הבלון בראשו גומי או שקית ובכך תפסו, או שאחר שניפחו שיחררו באוויר כדי לשעשע הילדים – באופן זה מותר לנפחו בשבת ולא חוששים שמא יבוא לקושרו.

והביא עוד שם, שלקטנים פחות מגיל מצוות אפשר להקל לנפח את הבלון בשבת גם אם לא ניפחוהו פעם אחת קודם השבת, כיון שיש אומרים (שו”ת בצל החכמה ח”ד סי’ צב; משנת יוסף חי”א סי’ עד) שמותר אף לגדול לנפחו, היות וכך צורת שימוש הבלון, שמנפחים ויורד האוויר ושוב חוזרים ומנפחים, ואינו נחשב מקולקל ללא האוויר.[1] וגם מצד שמא יקשור אפשר להקל, כיון שלדעת מהרי”ל דיסקין קשירת הבלון אינה אסורה מהתורה לפי שאינה של קיימא, שאינו זקוק לקשר לאחר גמר השימוש בבלון.

[1] הערת עורך: סברא זו אינה שייכת במציאות הנוהגת כפי הנראה בזמננו, שרוב הבלונים (לפחות הפשוטים שבהם) מיועדים לשימוש חד-פעמי, ואין מנפחים אותם פעם שניה.

לקבלת תשובות ממבחני רבנות נוספים ועדכונים נוספים השאר פרטים:

Shopping Cart