באילו תנאים מותר לנעל טלית חדשה?

בגמרא בשבת דף קמו עמוד ב מובא:

אמר רב הונא המנער טליתו בשבת – חייב חטאת. ולא אמרן אלא בחדתי (חדשה), אבל בעתיקי – לית לן בה. ולא אמרן אלא באוכמי (שחורה), אבל בחיורי וסומקי – לית לן בה. והוא דקפיד עלייהו. עולא איקלע לפומבדיתא, חזא רבנן דקא מנפצי גלימייהו. אמר: קמחללין רבנן שבתא! אמר להו רב יהודה: נפוצי ליה באפיה, אנן לא קפדינן מידי. אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף, אמר ליה: הב לי כומתאי. [חזא דאיכא] טלא עליה, הוה קמחסם למיתבה ליה. אמר ליה: נפוץ שדי, אנן לא קפדינן מידי.

מבואר בגמ’ שכדי להתחייב על הניעור צריך שיהיה טלית חדשה, שחורה ומקפיד (שנמנע מללובשם בלא הניעור: רש”י) , ונחלקו הראשונים על מה מדובר שמנערה ועובר משום כיבוס:

רש”י כתב שמדובר על המנער טליתו מהעפר, ואסור מכיון שהאבק מקלקל מראיתם וחייב משום מלבן, ונראה שגם בטל אסור^[1].

אך ר”ת, רשב”א, רא”ש, ר”ן, מרדכי, ראב”ד, טור כתבו שמדובר במנער הטלית מן הטל שעליו ואסור מפני שהניעור מיפה אותם ומניכר כיבוסם, אבל בניעור מן העפר לא שייך ליבון.

הבה”ל הקשה על הרא”ש מדוע הקשה על רש”י שלא שייך כיבוס בניעור מעפר, והרי הרא”ש עצמו פסק שאסור לכסכוסי סודרא, והיינו שכל דבר שהבגד ניהיה לבן על ידו אסור שנחשב כמלבן. ותירץ שיש לחלק בין שפשוף וצחצוח שאסור, לבין ניעור שמותר בתנאים הנ”ל, ולפי זה אם עושה פעולה שהיא מעבר לפעולת ניעור כדי להסיר הכתמים כדי ליפתו, לכולי עלמא אסור.

ואם חובט ביד חבטה רכה, השש”כ (פט”ו הע’ עו) כתב שזה בכלל ניעור, אמנם הגר”נ קלריץ (מקדשי שביעי ח”ב פ”י הע’ 8) כתב שגם חבטה זו היא בכלל שפשוף.

ד”מ בשם מרדכי – אנן לא קפידנן ומותר לנער מן הטל או מן האבק. והביא שהאור זרוע כתב שיש לחוש לדעת רש”י שאף בעפר שייך ליבון.

רבינו חננאל, בה”ג (מובא בבה”ל ד”ה עליה) – טלא הכוונה לטינוף.

אם אינו מקפיד מדוע מותר:

רש”י – אם אינו מקפיד לא נקרא כיבוס.

מ”מ – אם מקפיד זהו פסיק רישא (שאז מתכון למלאכה), ואם אינו מקפיד זהו דבר שאינו מתכון ומותר (כלומר יש בזה שם של כיבוס רק שאינו כיבוס גמור, ומותר מכיון שאינו מתכון).

בגד שיש עליו נוצות:

הד”מ בשם האור זרוע – כתב שמותר לכולי עלמא לנערו. וביאר המ”ב (ז) מכיון שאין זה דומה לליבון שאין הנוצות תחובין בתוכו כמו המים והעפר אלא עומדים מלמעלה ולכן מותר אפילו בחדש ומקפיד עליו, וכן דעת ההליכות עולם (ח”ג עמ’ קכה), ולא כבן איש חי (ויחי ס”ח).

מה הגדר של טלית חדשה:

הב”י כתב שבפשט היא כל זמן שלא נתכבסה, אך מהרמב”ם כתב שמשמע שחדשה היא טלית שלא השתמשו בה כ”כ^[2]. ולפי זה כתב המנוחת אהבה (ח”ב פי”ב הי”ד הע’ 38) כתב לקולא שאפילו אם לא נתכסה אלא שניכר שהשתמשו בה כ”כ ואינה בחידושה כמו בשעה שהאומנים מתקנים אותה כבר אינה נחשבת לחדשה. אכן בודאי אם כיבוסה אפילו אם לא השתמשו בה כ”כ נחשבת לישנה. והביא שרוב האחרונים הסכימו לב”ח שאפילו נתכסה כל שלא התשמשו בה כ”כ מיקרי חדשה. וכתב שכיון שהדבר נוגע לאיסור תורה יש להחמיר.

והחי אדם (כלל כב אות ט) והבא”ח (ויחי ז) והכף החיים (א) החמירו כיערות דבש לקמן, שאין אנו בקיאים מתי נקרא חדש ולכן יש להחמיר בכל ענין.

פסיקת הלכה:

השו”ע פסק כר”ת וסיעתו שמדובר בבגד שיש עליו טל. והרמ”א כתב בשם י”א את דעת רש”י וסיים שטוב לחוש לדבריו (ודוקא בבגד בשחור וחדש, מג”א ס”ק ג).

המ”ב (ו) הביא שהאליה רבה כתב שמדינא יש איסור בזה כדעת רש”י, והכריע המ”ב שהרוצה להקל כדעה ראשונה יעשה דוקא ע”י גוי, ובמיוחד במקום שיש בזה משום כבוד הבריות (שאמירה לגוי איסור דרבנן ובמקום כבוד הבריות הקילו), ולכן כתב שהנהגה טובה היא להניח הכובעים והבגדים במקום המשומר שלא יפלו לארץ ויעלו אבק.

המג”א (א) כתב שחדשה הכוונה שלא נשתמשו בה כל כך כרמב”ם, אלא שעדיין היא בחידושה, וכן פסק המ”ב (א), ובשעה”צ (א) כתב שזה לחומר שאף אם נתכבסתה כל עוד לא השתמשו כ”כ יש להחמיר ורק בסע’ ג’ מקילים. ובבה”ל הביא שהיערת דבש החמיר מכיון שאין אנו יודעים מה נקרא חדש, והכריע הבה”ל שהמחמיר תבוא עליו ברכה, והמקל יש לו על מה שיסמוך, וטוב שיעשה בשינוי. והחוט השני (ח”ב פל”ג ס”ק א) כתב שבגד שניכר במראהו שהוא של שבת^[3] הרי הוא בכלל בגד חדש.

עוד כתב המ”ב (ב) שבבגד אדום או לבן אין איסור מכיון שדוקא בשחורה וחדשה ניכר היפוי ע”י הניעור.

אמנם בבה”ל כתב יסוד שהכל תלוי אם מקפיד ולכן אף בבגד אדום או לבן, אפשר שאסור לנערם, ולא התירה הגמ’ אלא בסתמא שאינו מקפיד. והוסיף הבה”ל ע”פ ר”ח בדעת בה”ג שטל הכוונה לטינוף, ולכן אפילו בשאר לכלוכים שעל הבגד אם מקפיד עליהם אסור לנערם, ואע”פ שמותר לקלף בציפורן טיט שעל הבגד, יש לומר שמדובר בבגד שאינו חדש או שאינו מקפיד, או יש לומר שבטיט שעל הבגד עדיין נשאר הכתם מלמטה ולא מעבירו לגמרי משא”כ בזרע פשתן ותבשיל שהתייבשו על הבגד ומעבירו לגמרי ואסור משום מלבן, וכתב שכן עיקר.

האם מותר לנער הבגד על ידי כלי:

הבה”ל כתב שדוקא ביד מותר, אבל ע”י מכבדת העשויה מקסמים דקים אסור כדי שלא ישברו. והביא שבספר תפארת ישראל כתב שכיום נהגו לאסור אפילו על ידי מכבדת העשויה משערות.

בגד שנבלע בו מים:

והרמ”א כתב: “וכ”ש שאסור לנער בגד שנשר במים או שירדו עליו גשמים. ודוקא בבגד חדש שמקפיד עליו”.

המג”א (ב) כתב שדוקא בבגד חדש אסור לנערו אם יש עליו מים, מכיון שהמים מקצרים אותו ובסתמא הוא מקפיד עליו (וביאר המאמר מרדכי שלכן יש לחוש שינער באופן שיצאו המים, משא”כ בישן, וכתב המ”ב שכמו כן לא דמו מים לטל מכיון שטל נבלע רק מעט ואין מקפיד לנער אלא בבגד שחור),

ודייק הלבושי שרד (ב) שמכיון שהאיסור הוא מפני שהוא מתקצר אפילו בבגד שאינו שחור אסור, ורק בטל אסור דוקא בשחור מפני שניכר עליו.

והביא המג”א בשם הזכרונות שלאו דוקא בבגד חדש שיש עליו מים אסור, אלא ה”ה בכל הבגדים, וביאר הלבושי שרד (ג) שהאיסור משום סחיטה ולכן אין לחלק.

המ”ב (ד) כתב שצריך להיזהר כדעת ספר הזכרונות מלנערו בחוזק שלא יבוא לידי סחיטה.

והרמ”א כתב גם כדעת האור זרוע: “אבל מותר להסיר הנוצות מן הבגד בשבת”.

והמג”א (ד) הביא שבספר הזכרונות חשש לאיסור בנוצות. ושעה”צ (ט) הביא שהגר”א היקל בזה.

בגד שהסתבך בקוצים:

המג”א (ד) כתב שהקורע הוא אב מלאכה, לפיכך מי שנסתבכו לו בגדיו בקוצים, מפרישן בצנעה ומתמהמה כדי שלא יקרעו, ואם נקרעו אינו חייב, שהרי לא נתכון.

שלג שעל הבגד:

הבה”ל הביא שהאליה רבה כתב ששלג דינו כטל. והבה”ל כתב שאם השלג לא נמס עדין דינו כנוצות, ומ”מ ינערו בקל, ששמא נמס קצת, וע”י הניעור יפול רק ממשות השלג ולא המים.

אדם שמקפיד על טל, ובעל הבגד אינו מקפיד:

הבה”ל כתב שהולכים אחר בעל הבגד, ולמי שמקפיד מותר לנער בשביל חבירו שאינו מקפיד, וכתב שאפשר שכך היה המעשה בגמ’ שרב יוסף חידש לאביי שמותר לו לנער בשבילו, מכיון שהוא אינו מקפיד. והבה”ל נשאר בצ”ע אם מותר למי שלא מקפיד לנער למי שמקפיד.

האם בסתמא אדם מקפיד או לא (ונפק”מ אם מותר לעשות בשביל הבעלים, או כשאדם לא יודע מה היה עושה ביום חול, והיינו בסתמא):

הבה”ל בתחילה כתב שהגמרא והשו”ע שכתוב בתחילה והוא שמקפיד, משמע שבסתם אדם איננו מקפיד. אמנם מעולא בגמ’ שאמר שרבנן מחללי שבתא, משמע שבסתמא מקפידים והוכיח עוד שכן עיקר ולכן רק אם ידוע לו שאין דרכו להקפיד תמיד על ניעור – מותר לו לנער.

אם בדר”כ אינו מקפיד ועתה מקפיד בשביל מאורע:

החוט השני (ח”ב פלג ס”ק א) כתב שאם בכל שבת מקפי הוא על הבגד אע”פ שבכל יום אינו מקפיד עליו דינו כבגד שמקפידים עליו ואם מנערו לשם מאורע מסוים, הסתפק אם נחשב כמפקיד.

נעלים שהתאבקו:

בשו”ת אור לציון (ח”ב פכ”ד א) נשאל בבגד או מנעל שהתלכלכו באבק, האם מותר לנער את האבק בידו או בבגדו. תשובה. בגד שיש עליו אבק, יש להקל להסיר את האבק על ידי שינער את האבק כלאחר יד, כגון על ידי שרוולו וכדומה. ומותר להסיר אבק ממנעל בידו גם בלא שינוי, אבל לא יכוין להבריקו. וכן יכול לשפוך על הנעלים מים בלא לשפשפם. ודוקא נעלי עור, אבל נעלי בד דינם כבגד. ומנעל העשוי מחומר פלסטי שאין בו כלל בד, מותר אף לשפשפו במים.

ניקוי אבק בשינוי:

המאור השבת (ח”ב מכתב כט אות ב) כתב להתיר להיכנס ולהתככך בין אנשים אם בגדו התלכלך באבק, מכיון שאינם מנקים את הבגד אלא בדרך של מתעסק ועוד שאינם מעוניינים בנקיונו. והחוט השני (ח”ב פל”ג ס”ק א) התיר לשכב בבגדיו במיטה, ואף שפסיק רישא הוא שע”י כך יתנקה בגד, מ”מ כיון שאין זו צורת עשיית מלאכת ליבון כלל, אין בזה איסור.

המכבס בשבת במזיד:

הבן איש חי (ש”ש ויחי סי”ט): “אם נתלכלך בגדו או מטפחתו, וכבס בשבת במזיד אסור לו לעולם, אפילו לא כבסו כולו אלא מקצת ממנו במקום לכלוך דוקא, כדין המבשל בשבת, דכולהו מלאכות שוין בדין זה וכמ”ש בתרומות פרק ב’ משנה ג’ יע”ש, כיצד יעשה יחזור ויטנפם בחול ויכבסם ואז מותר להשתמש בהם, אבל לרחוץ אותם בחול בלתי לכלוך לא שרי בהכי”.

מה הדין בשאר צבעים:

המנות אהבה (ח”ב פי”ב סי”ד) כתב ששאר צבעים כהים דינם כנגד שחור. ובשלחן שלמה (סק”א) כתב שה”ה לשאר צבעים שרגילים להקפיד בהם על טל ואבק. אולם בילקוט יוסף כתב שהמיקל יש לו על מי שיסמוך.

מעיל ניילון:

ההליכות עולם (ח”ג עמ’ רכד) כתב שמעיל גשם העשוי מניילון או פלסטיק ואין בו בד כלל שנרטב מן הגשמים מותר לנערו בכח בשבת מן המים שעליו שאין המים נספגים בו ואין בו חשש סחיטה.

המנוחת אהבה (ח”ב פי”ב סט”ו) כתב שמעיל גשם העשוי מבד דינו כבגד שאין מקפידים עליו, ומותר לנערו שלא בחוזקה ממי גשמיים שנפלו עליו.

ניעור שלג:

המנוחת אהבה (ח”ב פי”ב סט“ז) כתב שבגד שירד עליו שלג אם השלג עומד בעינו ועדין לא נמס, מותר לנערו בקלות, אבל לא בחזקה. ואם הבגד עשוי מחומר פלסטי, מותר לנערו אפי’ בחזקה.

[1] וצ”ע האם רש”י יחמיר בבגד ישן שיש טל עליו.

[2] ושעה”צ (א) כתב שזה לחומרא שאע”פ שהתכבסה יש להחמיר.

[3] לא נראה לפרש כוונתו שעל עצם הבגדים שהם של שבת,