השו”ע פסק בסתם כר”ן, ובשם יש מי שאומר כשבולי הלקט ובשם יש אומרים כדעת רבינו ירוחם: “אסור לכסות פי חבית באבן או בבקעת, או לסגור בהן את הדלת, או להכות בהן בברזא אף על פי שחשב עליה מבעוד יום, אסור, אלא אם כן יחדה לכך לעולם; אבל יחדה לשבת זה בלבד, לא. וה”מ, בדבר שאין דרכה לייחדה לכך, כגון: הני דאמרן; אבל בכל מידי דאורחיה בהכי, כגון: לפצוע בה אגוזים, ביחוד לשבת אחת סגי. ויש מי שאומר דלא שנא. וי”א שצריך שיעשה בה שום מעשה של תיקון מבעוד יום”.

המ”ב (צז) פסק שבמקום צורך אפשר להקל בייחוד לשבת אחת בדבר שהדרך לייחדו לכך.

אך בחזון עובדיה (ח”ג עמ’ צח) הקל בכך אף שלא במקום צורך, וכן אם נשתמש באבן בפועל מערב שבת אפילו רק פעם אחת לפני השבת, אע”פ שלא חשב עליה לשבת, מותר להשתמש בה בשבת. וכן כתב הבה”ל בדעת הר”ן, שאם עשה מעשה מבעוד יום מותר לטלטל את האבן, ואין צריך דוקא ייחוד לשבת.

והרמ”א פסק כמרדכי בסעיף הקודם: “ועיין לעיל סימן רנ”ט, דביחוד סגי”.

ולכאורה דברי המרדכי סותרים, שכן לפי השו”ע משמע שהמרדכי הצריך מעשה, אך מדברי הרמ”א מתבאר שאין צריך מעשה:

המג”א (מד) תירץ, שיש לחלק בין כלים שלא שייך בהם מעשה כגון לבנים שנשארו מבנין, או קופה של עפר (סע’ לא), שמועיל בהם ייחוד, ובין כלים ששייך בהם מעשה, שבהם לא מועיל ייחוד. ומ”מ גם במקום שהכלי אינו בר מעשה, אם רוצה להשתמש בו לדבר שאין דרכו בכך צריך לייחדו לעולם. ואם רוצה להשתמש בו לדבר שדרכו בכך, בזה נחלקו הר”ן והרשב”א אם מספיק ייחוד לשבת אחת.

הפסק”ת (עמ’ רטז) כתב, שבזמננו שלא משתמשים בעצים ואבנים, דינם כדין דבר שאין הדרך להשתמש בו (אלא א”כ ודאי משתמשים בהם), ומאחר שכן כדי להתיר את טלטולם צריך ייחוד לעולם, ושיהיו במקום מיוחד. ואם עשה מעשה מבעוד יום כגון שסידר את האבנים לשבת עליהם – מותר לטלטלם בשבת. אך מן המובחר שיעשה מעשה של ממש בדבר עצמו. ודין הכלי כדין דבר שמלאכתו להיתר.

• צדדים להקל ביחוד כלי לשימוש

כתב המ”ב (צג), אם היה רגיל להשתמש בדבר ביום חול לתשמיש זה, מותר להמשיך להשתמש בו אפילו אם לא ייחדו.

עוד כתב המ”ב (צד), שאם עשה מעשה המוכיח שעומד להשתמש בו, מותר להשתמש בו בשבת.

• האם צריך שיפרש את הייחוד בפה?

המ”ב (צג) כתב שמספיקה מחשבה ולא צריך לפרש בפה. אך בשעה”צ (פה) כתב, שהפרי מגדים החמיר שצריך ייחוד בפה, אך העיקר להקל. אמנם דעת הבא”ח להחמיר כפמ”ג שצריך ייחוד בפה דוקא.